האלימות במגזר הערבי גוברת | צילום: מישל דוט קום

למנוע "איחוד משפחות"

מניעת הגירה באמצעות "איחוד משפחות" חייבת להיות חלק ממדיניות הגירה והתאזרחות של מדינת ישראל, שמטרתה שימור מדינת הלאום של העם היהודי

בפולמוס העז שהתנהל השבוע התמקדה התקשורת דווקא באיסור על "איחוד משפחות", שהכנסת מחוקקת ב"הוראת שעה" בכל שנה מאז 2003. הצורך לחוקק אותו מאפשר לליכוד להביך את המיעוט הימני בממשלה שהושענה על מפלגה אסלאמיסטית. אבל אחרי שבמו ידיו הכשיר הליכוד את השרץ, הוא יוסיף חטא על פשע אם יתנגד לחוק שמונע הגירה ערבית לתוך ישראל. די לו בזה שהכל יראו שבכוחות עצמה הממשלה הזאת אינה יכולה להגן על אינטרס חיוני של ישראל.

בכל אופן, דיון עקום שכזה, מנקודת מבט של תגרות בין אופוזיציה לקואליציה, מחמיץ את העיקר. מהסכמי אוסלו ועד לשנת 2002, נכנסו לישראל והתאזרחו 130 אלף ערבים־מוסלמים, בהגירה באמצעות נישואים לאזרחי ישראל המכונה "איחוד משפחות". יש להניח שלולא האיסור שהוטל היה המספר גדל מאוד. הפרצה היתה קוראת להגירה והמאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים־מוסלמים במדינת ישראל היה מוטה לטובת הערבים־המוסלמים.

מ־2003 הכנסת חוזרת ומאשרת לבקשת הממשלה חסימה זמנית של נתיב ההגירה הזה, והמדינה מגינה עליה בבג"ץ בנימוק ביטחוני. בג"ץ נאלץ לאשר, אומנם בחריקת שיניים גוברת, שכן נמצא ששיעור הטרוריסטים בני מהגרים שהגיעו הנה בדרך הזאת גדול פי שלושה משיעורם בכלל האזרחים הערבים בישראל. רצח החייל רון קוקיא בידי בניה של מהגרת כזאת הוא רק דוגמה אחת. אכן נשקפת מהם סכנה, בייחוד עכשיו, אחרי המהומות הרצחניות תוך כדי מתקפות טילים מעזה. אבל סכנתם הדמוגרפית חמורה יותר. סיכלה אותה, רק לפי שעה, טיפשותם הרצחנית של הפלשתינים שפתחו בטרור מתאבדים אכזרי, ועכשיו אולי גם הפוגרומים בערים המעורבות.

אבל אנחנו לא יכולים להישען רק על נימוקים ביטחוניים "טהורים" בהתנגדותנו להגירת ערבים־מוסלמים ולהתאזרחותם בישראל באמצעות נישואים. לא תמיד הם ייראו תקפים, בייחוד לא לשופטים שלנו, שבצדק רואים בהגנה על זכויות אדם אחד מתפקידיהם העיקריים. מניעת הגירה באמצעות "איחוד משפחות" חייבת להיות חלק ממדיניות הגירה והתאזרחות של מדינת ישראל, שמטרתה העצמה של היותה מדינת הלאום של העם היהודי. גם זה נימוק ביטחוני, רחב ומכריע, המצריך עיגון חוקי מחייב גם ללא הוכחת מסוּכנוּת ביטחונית ישירה.

אנחנו חיים בחלק היחיד בכדור הארץ שיהודים יכולים להיות בו ריבונים על חייהם בתוך קיבוץ של בני אדם בעלי זהות וייעוד משלהם. היכולת הזאת מחייבת הגנה משפטית פעילה. ראשית, מפני שהצלחת ישראל מושכת יותר ויותר מהגרים כלכליים. ושנית, לענייננו פה, מפני שהגירה היא הכלי האסטרטגי העיקרי שמכוחו הפלשתינים מקווים לסובב את הגלגל ההיסטורי לאחור ולהחזיר את הארץ לרשותם. הערבים־המוסלמים הם רוב דמוגרפי עצום ובלתי מעורער בכל המרחב הגדול שסביבנו, ובעשור האחרון וגם לפניו הם "על מזוודות" ומהגרים אל מחוץ למרחב, אך גם בין ארצות במרחב עצמו (למשל מסוריה ללבנון ולירדן). לא רק ה"פליטים" הנצחיים הפלשתינים, אלא כל האוכלוסייה הערבית־מוסלמית הגדולה שמסביבנו מועדת לשמש כלי להכנעתה של מדינת ישראל.
"איחוד משפחות" נוסח אוסלו עלול להיות פתיח וכלי חשוב במערכה הזאת. לכן יש לנו אינטרס ביטחוני־לאומי עליון לסַכל אותו, גם ללא נימוק הנתפס כזמני, כמוכח מזמניותה של "הוראת השעה", ועד כמה שהוא נבדל מהנימוק הדמוגרפי־ביטחוני, שתוקפו קבוע.

בניגוד לנטען בחוגים גלובליסטיים, אין למהגרים זכות אוניברסלית להגר אל מדינות שאינן רוצות בהם. רק נסיבות מוגדרות ומוגבלות מחייבות להכניס אותם. נכון, איסור על הגירה באמצעות "איחוד משפחות" פוגע בזכויות של אזרחים או אזרחיות מהמגזר הערבי־מוסלמי. הם לא יוכלו, למשל, לחיות בישראל עם כלות שנקנו במוהר זול מהמרחב שמסביבנו. אבל על הכף השנייה של המאזניים מונחת יכולתם של היהודים לקיים את מדינת הלאום שלהם. היא זו שצריכה להכריע במדיניות, בחוק ובפסיקה של בית המשפט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...