בגן השעשועים המשוכלל הסמוך לבית הוריי אין כבר זכר לקרב עטור התהילה שהתקיים בו במלחמת העצמאות. המגלשות, הנדנדות ואפילו המנזר הצנוע מספקים רמז קלוש בלבד לקרב סן סימון, שבסופו פרצו לוחמי הפלמ"ח וההגנה את הדרך לכיבוש דרום העיר. אך על הגבעות המוריקות של גן סן סימון אירע, אלפי שנים קודם לכן, אירוע היסטורי לא פחות: מעמד הר סיני.
נכון, ירושלים איננה בדיוק מדבר סיני וגבעת דשא קטנטנה איננה בדיוק הר, אבל כששמעתי לראשונה אי-שם בגן על מעמד הר סיני, לא העליתי בדמיוני מקום מתאים יותר, בעיקר כי זה היה ההר היחיד שהכרתי. בכל פעם שחשבתי על מעמד הר סיני, ראיתי בעיני רוחי את משה רבנו, עם הגלימה והמטה, מעניק את לוחות הברית בין המגרש למגלשה הגבוהה.
לא מיותר לציין שתמיד הרגשתי בת מזל על שאני גרה קרוב כל כך למקום כל כך חשוב.
זו לא רק אני. לכולנו יש דימויים ילדיים של הרגעים הגדולים שלנו כעם. התנ"ך כל כך ציורי, שאי אפשר שלא לדמיין את אלוקים יוצר את האדם מעפר, את שרה בת ה-100 מחזיקה את יצחק התינוק, או את מאות אלפי בני ישראל המשוחררים צועדים בין קרעי ים סוף.
הפיצול הזה הפך לפרט מוכמן. הדמיון הקולקטיבי ראה במשך אלפי שנים עם שלם צועד ביבשה, מים מימינו ומשמאלו. הפיצול משרת את הסיפור הגדול שלנו, לא להפך
זו הסיבה שנדהמתי לגלות, בשלב די מתקדם בחיים, טענה מרכזית ביותר בדברי חכמינו: הים בכלל לא נקרע לשניים. בניגוד לדימוי המפורסם - דימוי שהוליד אינספור טקסטים, שירים, ציורים ונאומים, ושממשיך לספק השראה לאנושות כולה גם בחלוף אלפי שנים - מי הים לא נעמדו בשני קירות אלא ב-12 קירות, ובני ישראל עברו בתוכם לא כגוש אחד אלא בחלוקה לשבטים.
שבט ראובן עבר בשביל מיוחד של שבט ראובן, שבט יהודה עבר בשביל מיוחד לשבט יהודה וכן הלאה. רק כשסיימו את המעבר הדרמטי נפגשו כולם מחדש. החוויה הלאומית המכוננת היתה מחולקת ל-12 חלקים, מפורזת ל-12 פרספקטיבות. כולם עברו אותה דרך פלאית, אבל עברו אותה אחרת.
רגע השיא של המעבר מעבדות לחירות הוא הרגע שבו התברר שגם אם נקודת המוצא זהה, וגם אם היעד משותף, לכל שבט יש דרך משלו לצעוד בה. זה כנראה השיעור הגדול ביותר לעם שבפעם הראשונה נמצא בדרכו לכונן ממלכה עצמאית: גם את החוויות החשובות והמרכזיות ביותר שלנו אנחנו חווים אחרת. גם כשאין חולק על המטרה, תהיה מחלוקת על האמצעים. גם כשאנחנו עם אחד, תישאר הפרספקטיבה הייחודית של כל שבט. אפילו את קריעת ים סוף לא עברנו לגמרי ביחד.
ואחרי שאמרנו את כל זה, מה שחזק במיוחד הוא שהפיצול הזה הפך לפרט מוכמן. הדמיון הקולקטיבי שלנו דמיין במשך אלפי שנים עם שלם צועד יחד ביבשה, מים מימינו ומשמאלו. הפיצול משרת את הסיפור הגדול שלנו, לא להפך, כי כנראה רק ככה אפשר לצאת ממצרים ולצעוד אל ארץ ישראל: שונים, נבדלים, אבל מאוחדים לחלוטין. בלי להרגיש שההבדלים מפרקים אותנו - ובלי לתת להם להשתלט על הסיפור המשותף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו