ההורים של אלון אהל כותבים מכתב לראש הממשלה, מתחננים על חיי בנם; עינב צנגאוקר פונה לחמאס בערבית, מבקשת שלפחות יצלמו לה את הילד, יראו לה אותו; על אור לוי עושים סרט בערוץ 13, אלי שרעבי מתראיין ב"עובדה" וטס לפגישה עם טראמפ יחד עם שורדי שבי נוספים; ירדן ביבס עומד עם שלט בכיכר החטופים ומתראיין ל"60 דקות" כשהוא לובש חולצה ועליה תמונתם של דוד ואריאל קוניו; אמילי דמארי נלחמת בכל מקום על גלי וזיו ברמן.
ברוכים הבאים למשחק הריאליטי הגדול בעולם: "זכרו את החטוף שלי". אנחנו כבר לא בהישרדות, אנחנו יודעים מי שרד, עכשיו מחפשים כל דרך אפשרית להזכיר שיש בעזה חטופים חיים. ממשלת ישראל היתה מעדיפה שהפרט הזה ייעלם מהכותרות, שהציבור יתייאש וישלים עם המציאות המטורפת הזאת. עליות מחירים, חוק השתמטות, מהפכה משטרית, ראש שב"כ, יועמ"שית, כל כך הרבה אקטואליה ורעש, בחסות זה אפשר להחזיר את בן גביר לממשלה לפני שמחזירים אותם הביתה.
שנה וחצי אנחנו במלחמת התשה. מדינת ישראל היא מכון פילאטיס מכשירים לנפש, מותחת אותה לכל הכיוונים, מאמנת את השריר כאילו שזה לא ממש כואב. אנשים עייפים, מותשים, חוששים מהעתיד לבוא. כמה אפשר להילחם, כמה אפשר להפגין?
מתחת לפני השטח מתקיים מאבק אכזרי: איזה שם של חטוף ייזכר. שם משוועים לפיסת פיתה, פה משוועים לפיסת תשומת לב, לזמן מסך. ההורים נזרקו לזירה
מספיק להציץ ברשתות החברתיות כדי להבין כמה התחושות הללו נכונות: אם בתחילת המלחמה לא העזנו להעלות תמונות שלנו חוגגים ושמחים, הרי שהפיד כיום מלא בתמונות של ימי הולדת וטיולים ונסיעות לחו"ל ומנות מגרות במסעדות. המפרסמים חזרו למכור כיף והנאה, חברות התעופה הזרות שבו לנתב"ג. בטלוויזיה אנשים מחפשים, שוב, זוגיות ואהבה. לא באמת חזרנו לשגרה, אבל הפסקנו להתבייש על שאנחנו מנסים.
המשפחות והחברים מבינים שהישראלים כפסע מלוותר על המאבק להחזרת מי שעדיין חיים ומי שכבר לא. אבל להם אין ברירה, זה הדם שלהם ששם, הלב. אז הן לוקחות את המאבק לקצה, מנסות לזעזע, לנער, לטלטל את הרגש שקפא. כדי שאף אחד לא יישאר מאחור, כדי שלא יישכחו מלב.
הגענו למצב שבו כמעט לכל משפחה יש איש יח"צ שמלווה אותה באופן פרטני. המשפחות שעד היום לא התראיינו ושמרו על פרופיל נמוך יוצאות החוצה, חוששות שאם שמו של יקירם לא יהיה נוכח מספיק, הוא לא ייכלל בפעימת העסקה הבאה. מתחת לפני השטח מתקיים לו סוג של מאבק אכזרי על איזה שם של חטוף יוזכר יותר, ייזכר. שם משוועים לעוד פיסת פיתה, פה משוועים לפיסת תשומת לב, לזמן מסך.
זוהי חרפה שאין כדוגמתה. אנשים שרק שוחררו משבי חמאס ומתמודדים עם אובדן יקיריהם לא מתמקדים בהחלמה ובאיחוי הקרעים אלא במלחמה, יחד עם המשפחות, להזכיר שיש מי שנותר בעזה. ההורים נזרקו לזירה כמו היו גלדיאטורים, איש לנפשו, משחקי הרעב גרסת החטופים, תחזירו אתם את הילדים שלכם, לא הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו