אחד מגילויי הפסיכוזה מאז הבחירות האחרונות הוא התגברות הדיבור על חלוקת הארץ בין "מדינת יהודה" לבין "מדינת ישראל" לא-יהודית. במקום מדינת ישראל האמיתית, של כולנו, מציעים להקים מדינת אדונים שירדו מנכסיהם הציוניים ומתיימרים לחזקה על איזושהי "ישראליוּת" לא-יהודית שכביכול בבעלותם. זה דיבור על פרישה מהכלל למען איזשהו כלל חלופי מפוברק.
דבר לא ייבנה מהדיבור הריק הזה, אבל הוא מקדם פרישה הרסנית מהכלל. בתור רעיון לבניית זהות קיבוצית או לאומית, הוא הצעה אבסורדית. אי אפשר לדבר ברצינות על לאומיות יהודית בניגוד ללאומיות ישראלית, או על ישראליות שאינה יהודית. זאת אינה אלא גרסה של הכנענות משנות ה-30 וה-50, שהציעה לנו להתפשט מיהדותנו.
גלי עלייה של יהודים חיסלו אז את ההצעה, וגם עכשיו היא תלושה מהמציאות. איזה מין פסח יחגגו, למשל, אזרחיה המיועדים של מדינת ישראל הלא-יהודית? של עם חדש שקם איכשהו זה עתה, לפני כ-150 שנה? במה יהיה סיפור יציאת מצרים שונה מבחינתם מסיפורי גילגמש או אודיסיאוס, מהפסחא הנוצרי, מעלילות הקוראן? והכי חשוב: של מי הסיפור? של האנושות, של הדתות האברהמיות - או של עם מסוים, שסיפורו מתחיל בנקודה מסוימת בזמן ודרך עלילות ארוכות של אימה ושגב, תעלומה ופיכחון, מגיע עד אלינו עצמנו?
"מדינת ישראל הלא-יהודית" אינה מיזם לבניית זהות, היא התרוקנות מזהות. המשמעות האוניברסלית של החג מתגלה מפני שהוא סיפור של קבוצת אנשים מסוימת
"מדינת ישראל הלא-יהודית" היא לא מיזם לבניית זהות, היא התרוקנות מזהות לכדי לא-כלום. ודאי שיש לחג הפסח משמעות אוניברסלית, אבל היא מתגלה דווקא מפני שפסח הוא סיפור של קבוצת אנשים מסוימת. הרי משמעותו הכלל-אנושית טמונה דווקא בהיותו חג לאומי, חג הולדתו של עם מסוים, שתולדותיו וגם עתידו הם הרי-משמעות עבור האנושות כולה.
ייתכנו מחלוקות על מידת ההיסטוריוּת של הסיפור, אבל אין מחלוקת רצינית שהסיפורים המכוננים אותנו מספרים את תולדותיו של עם מסוים. איזו תודעה עצמית היסטורית ורציפה יכולה להיות לישראליוּת לא-יהודית כביכול?
הרי לא לשווא רוב הערבים אזרחי ישראל נרתעים מלהזדהות כ"ערבים ישראלים". ישראליותם היא אזרחית וחברתית, וכרוכה ביחסיהם עם היהודים במדינה. בניגוד לכנענים האנטי-יהודים החדשים שלנו, או לישראלים שהציונות נשתכחה מהם, הערבים יודעים היטב שהמונח "ערבים ישראלים" שקול למונח "ערבים יהודים", מפני ש"ישראל" הוא שמה של מדינת היהודים, שהיתה יכולה בקלות להיקרא "יהודה", על שם אחד משבטי ישראל.
מבחינה היסטורית, המונח "העם היהודי" מורה במשך מאות רבות של שנים על אותו העם שהמונח "עם ישראל" מורה עליו. אלה שמות נרדפים. זה כמובן לא רק עניין לשוני. בניגוד לדעתם של המתיימרים להיות ליברלים, פרוגרסיבים או מרקסיסטים, פוסט-ציונים ואנטי-ציונים לסוגיהם - הציונות לא המציאה עם, ובוודאי לא עם "ישראלי" חדש. היא החזירה את העם היהודי לעברית מדוברת, לארץ ישראל ממשית ונבנית, לילידוּת העתיקה שלו, לריבונות. היא החזירה אותו לעצמו - והמילה "החזירה" אינה מקרית כאן.
זאת אכן מהפכה עצומה, שאין לה מקבילה בקבוצת בני אדם כלשהי. אבל זאת מהפכה שגם מחזירה לעבר, לא פחות מכפי שהיא נושאת אנשים - יהודים, ישראלים, עברים או דרוזים - אל עתיד חדש. היא מהפכה שמרנית, והביטוי הפרדוקסלי הזה מבטא אמת חשובה.
במחקר האקדמי של הלאומיות מתנהל ויכוח אינסופי בין האסכולה המודרניסטית, התופסת את העמים כיצירי העת החדשה בעיקרם, לבין האסכולה שלא כופרת במודרניוּת של הלאומיות, אבל שמסבירה אותה גם מתוך שורשיה העתיקים. העם היהודי והלאומיות החדשה שלו - כלומר, בינוי האומה הציוני - הם מופת למקורות הקדומים של הלאומיות המודרנית. כוחה התרבותי של הציונות לבטח ידון לתבוסה ניסיונות קיקיוניים לגבש זהות חלופית של ישראליות לא-יהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו