בחוגי המרכז-שמאל טוענים ששב"כ הוא-הוא "שומר הדמוקרטיה". התרחקנו משנות ה-50 וה-60, כשאורי אבנרי, אחד מאבות השמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני בישראל, כינה אותו "מנגנון החושך". עד לאחרונה שב"כ היה מושא לביקורת ופחד מצד שמאל. זכורה למשל ועדת לנדוי שבדקה את העינויים בחקירותיו, ומסקנותיה הציתו ביקורת חריפה משמאל. ועניין העינויים הוא רק דוגמה אחת, כמובן.
חוגי שמאל בארץ ובעולם, בין שהם אוהדי מדינת היהודים ובין שהם עוינים אותה - לא נוטים בדרך כלל להיות חובבי המשטרה החשאית בארצם (חוץ מקומוניסטים, כשהם בשלטון). אבל עכשיו, באופן אירוני, שב"כ נהפך ליקיר השמאל, ובעיקר השמאל הציוני דווקא. איך זה קרה? התשובה הפשוטה היא שהשירות פועל לטובתו ונוקט אכיפה בררנית במאמציו לסכל "חתרנות מדינית", כלומר פוליטית (אחת משלוש משימותיו החוקיות, לצד סיכול טרור וריגול).
שב"כ סיכל בתקיפוּת, ולעתים בברוטליות, את מחאת הימין נגד ההתנתקות ב-2005. אבל הוא נוהג בסבילות כמעט גמורה במחאה המתמשכת של השמאל, מ-2011 ועד המחאה הנוכחית. הוא מסכל עכשיו בתקיפוּת עבירות על ביטחון מידע, אבל עוצם עין על הדלפות סודות מדינה. הוא לא חקר את ההדלפות החמורות והמסוכנות של מבצע הביפרים ושל עמדות ישראל במו"מ על שחרור חטופים.
הוא חוקר עכשיו את מה שמכונה "קטארגייט", אך נמנע, למשל, מחקירת הקשר בין קטאר לבין חברת "המימד החמישי" או גורמים אחרים בממסד ה"לשעברים". הוא גם לא סיכל את החתרנות של "לשעברים" נגד שירות המילואים בזמן המחאה נגד הרפורמה המשפטית, למרות פגיעתה החמורה בהרתעה של ישראל, ואף שהדבר נכלל בהגדרת תפקידו המפורשת.
משימת הסיכול של חתרנות פוליטית נגד המדינה מסבכת בהכרח את השירות בפוליטיקה, במידה מסוימת. לכאורה ה"פתרון" שהיה מבטיח לו דה-פוליטיזציה הוא ביטול המשימה הזאת. אבל זה בלתי אפשרי, שכן כל מדינה, קל וחומר מדינה מאוימת כישראל, מוכרחה להתגונן מחתרנות כזאת.
ישראל היתה חייבת, למשל, להתגונן מפני חתרנות קומוניסטית בעשוריה הראשונים. לכן שב"כ היה חייב לעקוב אז אחר מפלגות פוליטיות כמו מק"י ומפ"ם, שהיו יעדי החתרנות הסובייטית. אבל זה היה "מדרון חלקלק", והוא עקב אז גם אחר אישים במפלגת השלטון ובמפלגות אחרות במרכז המפה הפוליטית.
אותו "מדרון" שאין מנוס ממנו ניכר גם כיום. סיכול ימין קיצוני יגרור, למשל, פגיעה במרכז-ימין. ועוד: השירות צריך לעקוב אחר חתרנות של טורקיה האסלאמיסטית בישראל או אחר התנועה האסלאמית הבלתי חוקית. אבל לכן אפשר לצפות שהוא גם יעקוב אחר כלל החברה האזרחית הערבית. אם לא יעשה זאת, הוא יפקיר אינטרסים ביטחוניים חיוניים.
כשהוא לא טיפל בחתרנות פוליטית מתוך המרכז-שמאל נגד שירות המילואים, למשל, נפגענו כולנו ב-7 באוקטובר.
באופן אירוני, שב"כ נהפך ליקיר השמאל הציוני. איך זה קרה? השירות פועל לטובתו ונוקט אכיפה בררנית במאמציו לסכל "חתרנות מדינית", כלומר פוליטית
במילים אחרות, אי אפשר לחצוץ בין השירות לפוליטיקה. אז אולי מוטב להכפיפו ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליט המדינה? זו הצעה רעה ונטולת תקדים בעולם הדמוקרטי.
בכל העולם הדמוקרטי, גם בארה"ב, המשטרה החשאית להלכה, ובוודאי למעשה, כפופה לממשל. ואכן, כמו בכל דמוקרטיה יש סכנה שהממשל יפעיל את המשטרה החשאית נגד האופוזיציה. נשיא ארה"ב אובמה שלט בתובע הכללי וב-FBI והפעיל אותם ככלי נשק פוליטיים נגד הנשיא טראמפ בשנים 2016-2015. אותה פרשה ממחישה גם סכנה הפוכה: המפלגה הדמוקרטית שבאופוזיציה המשיכה להפעיל את ה-FBI נגד ממשל טראמפ. ייתכן שדבר דומה מתחולל בישראל.
הכרחי ששב"כ יוכפף לממשלה הנבחרת, כבכל דמוקרטיה. הגנה אפשרית מהפיכתו למכשיר פוליטי מצויה רק בידי דעת קהל ערנית ונציגי הציבור. הם יכולים וחייבים לפקוח עין על הטיה לשמאל או לימין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו