מי מתגעגע לבגין

"תאמרו מה שתאמרו על תנועת חרות - בחוסר עקביות אל תאשימו אותה. חרות האדם מעל לכל, ומי שדוגל בחרות האדם בנוסח הידוע של המהפכה הצרפתית ומיילדיה - הוא בעיני ׳חרות׳ כמעט כחז"ל". דברים מתריסים אלו נכתבו, בתחילת שנות ה־50, בכתב העת "סֻלָּם", שעורכו היה ישראל אלדד, נגד תנועת חרות ועיתונה.

בימי קום המדינה לא חסרו אתגרים לאנשי התנועה הלאומית וליוצאי המחתרות. מפא"י הנהיגה מדיניות של מקורבים שלא חששה מהרחקה, לעיתים אלימה, של מתנגדיה. העיתונאי אורי אבנרי סיפר על מעללי השב"כ נגדו ונגד "העולם הזה" (מפיצוץ מכונות הדפוס, דרך התקפה אלימה עליו ברחוב ועד יוזמה למעצר מנהלי - שנבלם כי בן־גוריון חשש מתגובתו של בגין).

אולם רדיפתו של אורי אבנרי היא אנקדוטלית לעומת המאבק של רשויות השלטון בתנועת חרות בכלל ובבגין בפרט. מקרה קיצון אחד הוא הרדיפה האכזרית של אנשי מושב ינון, שהחליטו להסיר את התמיכה במפא"י ולתמוך במפלגת חרות. בתגובה ניתקה תנובה את קשרי העבודה עם החקלאים מהמושב, ופועלים שעבדו במפעלים סמוכים פוטרו. כך, באבחת חרב, הבהיר השלטון מה ההשלכות למי שיפסיק לתמוך במפלגה.

המאבק של מוסדות השלטון באופוזיציה נפרס לתחומים רבים, ובהם מאבק בעיתונות חופשית באמצעות שליטה ברשות השידור וניסיונות להעביר חוקי לשון הרע שיגבילו את העיתונאים, את העורכים ואף את בתי הדפוס. מול כל אלה התמודדה האופוזיציה בסבלנות, תוך התעקשות על עקרונות הדמוקרטיה.

לא כולם אהבו זאת, וזה הרקע לעימות של "סֻלָּם" נגד חרות, ונגד קריאתו של מנחם בגין "רק בפתק הבוחר", שהיתה לצנינים בעיניהם.

הסיפור ההיסטורי הזה מוסיף מעט פלפל לתופעה חדשה בימין הישראלי: ההתאהבות מחדש בבן־גוריון ובמנהיגי שמאל ציונים, שפחות אהבו את הגבלות השלטון (גם אם לא כולם התמכרו להנאותיו). אבל גם בקרב גל ההתאהבות של הימין בדרכי השמאל, בולט ספרו של חגי סגל. שהרי ידידיה סגל, דוד של חגי, עונה למוות כנער צעיר בידי אנשי ההגנה בשל השתייכותו לאצ"ל.

מאז ההפיכה המשפטית מתגעגעים אנשי שמאל לבגין, ושואלים מה היה אומר על תנועתו כיום. אולם גם בימי בגין היו בתנועה הלאומית מי שראו בדרכו של בגין קנטרנות ונמיכות קומה ורוח. כך, גם סגל מצטט את קריאתו של אצ"ג למנהיג שיודע להיות אכזר כלפי עמו.

לא פחות חשוב הוא הגעגוע המשונה למדיניות ההתיישבות של מפא"י; והרי למרות ה"געגוע" למפא"י, תנופת הבנייה ביהודה ושומרון, זו ששינתה את התמונה האסטרטגית, חלה גם בימי בגין ונמשכה בימי שמיר.

אולי אנו סתם קנטרנים, ועלינו לחבק את פרץ האחדות והחיבה למפא"י בקרב הימין הישראלי. עד שהצלחנו למצוא משהו להסכים עליו, למה להרוס?

ואולי יהיה נחמד לחיות בחברה שהמערכת בה דואגת ומכבדת גם את אלה שהיום נפלו מטה, פוליטית וחברתית כאחד.

הכותב עומד בראש הקתדרה לחקר לאומיות ליברלית במרכז מורשת בגין