למי נפתחו שערי הגיהינום?

בשבוע שעבר שב צה"ל ותקף את חמאס בעזה. הפעם, כך הוסבר לציבור, מדובר בתקיפה עוצמתית שכמותה לא ידעה הרצועה.

את הדיווחים על עוד תקיפות מוצלחות מהאוויר ועל עוד הרוגים מקרב בכירי חמאס ליוותה הכרזת שר הביטחון כי הפעם הזו, בניגוד לעבר, נפתחו שערי הגיהינום על עזה.

אלא שבפועל מדובר במהלומות מדודות שתכליתן להפעיל לחץ על חמאס כדי שיתרצה ויגיע איתנו, ובעצם עם ממשל טראמפ, לעסקה משופרת שתביא לשחרור עוד חטופים.

ואכן, לאחר המהלומה האווירית שאת הצלחתה אפשר להסביר באלמנט ההפתעה, וגם במודיעין שנאסף לאורך חודשי הפסקת האש, באו ימי לחימה המזכירים את מה שכבר ראינו בסבבי הלחימה הקודמים לאורך 15 החודשים האחרונים.

לפנינו אפוא סבב לחימה עצים, שיביא כנראה לעוד עסקה חלקית ומוגבלת, שתסתיים במבוי סתום שיוביל לחידוש הלחימה, וחוזר חלילה. הקלף היחיד שבידי חמאס הוא החטופים, ואלו מפרידים בין חיסולו לבין המשך שלטונו בעזה. ולכן, מי שחושב שחמאס יסכים לשחרר את החטופים גם תחת לחץ צבאי מאסיבי - אינו יודע מה הוא שח. מבחינת חמאס עדיף למות כשאהיד במלחמה, מאשר להסכים לעסקה שתביא לחיסולו ככוח צבאי ופוליטי.

אלא שישראל עסוקה בטקטיקה - צבאית ומדינית - אבל מסרבת, ואפילו בורחת, בשל משחקי כיסאות פוליטיים מבית, מכל ניסיון לגבש אסטרטגיה רבתי באשר לעתיד עזה ולסיום המלחמה בה.

הרי ברור שהתנהלותה של ישראל לאורך 15 החודשים האחרונים לא הביאה לתוצאות המיוחלות. הושגו אמנם הישגים חשובים כמו שחרור חלק מן החטופים וחיסול חלק מן היכולות הצבאיות של חמאס, אבל בהיעדר חזון או ראייה אסטרטגית הישגים אלו לא הביאו לשינוי של ממש במציאות בעזה.

ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לקבל עזה מפורזת בניהול ערבי או פלשתיני שאינו חמאס או רשות, או שמא היא רוצה לשלוט בעצמה ברצועה ולנהל אותה.

המשך הפחד המשתק יוביל לכך שאחרים, ובעיקר ממשל טראמפ, יחליטו בשבילנו. בדיוק כפי שקרה ערב העסקה הקודמת, כשהשליח וויטקוף איבד סבלנות וכפה על נתניהו ועל חמאס את העסקה שרקח.

אפשר היה לצפות שתחת ממשל ידידותי, הנכון לגבות כמעט כל מהלך שלנו, ממשלת ישראל תחשוב באופן יצירתי ואפילו נועז, ובעיקר מחוץ לקופסה.

הנה, למשל, בסוריה מקדמת ישראל מדיניות מרחיקת לכת, שעניינה כיבוש שטחים נרחבים והפיכתם לרצועת ביטחון לאורך גבולנו - אם כי דווקא בלבנון אנו נרתעים מלפעול, גם לנוכח כישלונו של צבא לבנון למלא את חלקו בהסכם שביתת הנשק ולפרק את חיזבאללה מנשקו.

אבל בעזה אנו ממשיכים ללכת בדרך ללא מוצא, שבה אנו צועדים מאז החלה המלחמה. אפשר היה לחשוב על הצעה שתאתגר את העולם הערבי, ועניינה שליטה ערבית ברצועה תוך סילוק חמאס ממנה. אבל מכיון שאנו יכולים לסמוך רק על עצמנו, הנה רעיון: אדמה וכבוד ירדו כרוכים יחדיו לעולם הערבי. מדוע לא לקבוע תג מחיר ולהשתלט על שטחים ברצועה, או אפילו על כולה, במקום להמשיך בתמרונים חסרי תוחלת, שבעקבותיהם נסוג צה"ל מעזה וחמאס שב ומבסס בה את כוחו?

ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לקבל עזה מפורזת בניהול ערבי או פלשתיני שאינו חמאס או רשות, או שמא היא רוצה לשלוט בעצמה ברצועה ולנהל אותה

צריך להפסיק לפחד מלחשוב בגדול ולקבל החלטות, ובעיקר אסור שפוליטיקה קטנה תכתיב את שיקולינו ומדיניותנו.

מי שבונה על כך שלא נחליט אלא נמשיך מכוח האינרציה במה שאנו עושים כיום, צריך לזכור שלפעמים זה אמנם עובד, למשל בלבנון שבה התנהלות מהוססת ומגומגמת לאורך חודשים הביאה, די במקרה ובמזל, להכרעת חיזבאללה. אבל לא בטוח שהמזל יעבוד שעות נוספות גם בעזה.