האופוזיציה הולכת בדרכי הקואליציה

חסימות כבישים הן מעשה של בריונות ונבלה אזרחית. זה נכון בין שהחוסמים משמיעים דעות שהן לרוחי ובין שדעותיהם אינן לרוחי, כשהם דומים לי וכשאינם דומים לי. הכביש הוא לא במה לזעמם הקדוש של מתיישבים, של מיעוטים או של קבוצה פוליטית שרוצה לכפות את עמדתה על הציבור הישראלי. שלילת חירותם של אלפי אזרחים היא פיראטית, ובשום אופן לא חלק מארגז הכלים של דמוקרטיה מתוקנת.

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק שמחאה כזו נקראת "מחאה בלתי אלימה". מעניין אם אלו שרואים בהבערת מדורות באיילון "מחאה בלתי אלימה" היו חושבים כך גם על איש שנועל את הדלת בפני אשתו ומבהיר לה: עד שאת לא שומעת בקולי את לא זזה מכאן.

את זעמי הקדוש על מקומו הראוי של הזעם הקדוש כבר הבעתי פה בעבר (ואף קיבלתי על כך תגובות זועמות, כיאה), אך אירועי סוף השבוע האחרון מעלים סוגיה נוספת שדורשת טיפול, והיא השתתפותם הגלויה של נבחרי ציבור במירור מכוון ואקטיבי של חיי אלפי אזרחים.

יש משהו טריקי בדמוקרטיה ייצוגית: מצד אחד, לכל נבחרי הציבור יש בייס אמיתי שהם חבים לו את בחירתם, ואת האינטרס שלו הם אמורים לייצג. מהצד השני, רשויות השלטון אמורות לשרת את כלל אזרחי המדינה, ללא אפליה, ולשאת עיניהן לא רק אל הטוב המגזרי הצר, אלא אל הטוב הרחב והמשותף.

בתקופה שבה הממשלה עוסקת מבוקר ועד ליל בשימור הטבות מפליגות עבור החברה החרדית, בתקופה שבה ראש הממשלה משמיץ באנגלית בטוויטר את השמאל ואת מערכת המשפט, יש משהו מגוחך בניסיון לדבר על שלטון השואף לטוב משותף. אבל דווקא בגלל זה, מעניין וחשוב - וגם קצת מדכא - לבחון את מעשיה של האופוזיציה.

רבים מכם זוכרים את ח"כ נעמה לזימי מדלגת בעליצות אל תוך נתיבי איילון, מוקפת במאבטחים, מנצלת את החסינות הפרלמנטרית שלה כדי לצפצף על החוק ולפגוע ביודעין באלפי האנשים שעומדים בפקק על לא עוול בכפם. אולי התרגלנו, אבל האמת היא שזה כמעט חסר תקדים: הפעם האחרונה שבה חבר כנסת מכהן חסם כביש היתה לפני כמעט 20 שנה, כשיואל חסון וסטס מיסז'ניקוב חסמו את כביש החוף במחאה על, תחזיקו חזק - רפורמת הליסינג.

בהפגנה בירושלים בשבוע שעבר - הפגנה שנועדה להעלות את אחד האחראים לאירועי 7 באוקטובר לדרגת קדוש - עוד לפני שההמונים מילאו את הרחובות, כמה חכמולוגים כבר העמידו את הרכבים שלהם באמצע הכביש, כאומרים: לא משנה כמה אנשים יהיו כאן - קודם כל נחסום. כי המטרה אינה מימוש חופש ההפגנה, אלא מה שמכונה היום "שיבוש". כלומר, פגיעה כמה שיותר רחבה וכמה שיותר שרירותית בגברים ובנשים, בתינוקות ובזקנים.

בני גנץ הגיע להפגנה וכתב טקסט נוקב על אלו שצעקו לעברו "בוגד"; גדי איזנקוט ישב עם בכירי מערכת הביטחון לשעבר, שהקימו לעצמם מתחם VIP; יאיר גולן הגיע להפגין וסבל מאלימות משטרתית; אף אחד מהם לא טרח אפילו להעיר על רמיסת החוק, שלא לומר לפזול החוצה מהבייס, אל אלפי הישראלים הטובים שראויים לנבחרי ציבור שיראו אותם, ושנאלצו לסבול במשך שעות ארוכות ברכבים ובאוטובוסים עבור הפגנה שבקלות רבה היתה יכולה להימנע מבריונות בוטה כל כך. יותר מפתה להפוך ליקיר המפגינים ולגזור קופון כמציל הדמוקרטיה, מאשר לדאוג לעניין פעוט כמו זכותם של תלמידי בית ספר להגיע הביתה.

הכשל הגדול ביותר של הממשלה מאז 7 באוקטובר הוא שהיא לא השכילה, גם לא למראית עין, להפוך לממשלה של כל העם. אם האופוזיציה הקיימת מתכננת להמשיך בדרך הזו - אין בה שום צורך. בזמן שאלפי חיילים נכנסים שוב לרצועת עזה, ועם שלם מייחל לשובם של החטופים - אנו זקוקים להנהגה שמסוגלת לראות מעבר לבייס.