אם ביקרתם בחנות תחפושות בשבועות האחרונים, כנראה ראיתם שלט שמנוסח פחות או יותר כך: "לקהל לקוחותינו, מתוך התחשבות בחיילים הלומי הקרב בחנות זו לא יימכרו נפצים".
מאבק שהלך וצבר תאוצה לאורך השנים סוף-סוף צבר גם מספיק פופולריות כדי להפוך לקונצנזוס - המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור חיילינו הגיבורים הוא לא להבהיל אותם למוות רק כדי שיהיה לנו קצת כיף בפורים.
טוב ויפה להתחשב בחיילים הלומי קרב, אבל המגמה הזו בכל זאת צריכה לעורר גם קצת אי-נחת. קחו את הנפצים כדוגמה, אבל באמת זו רק דוגמה כי עוד רגע נדבר גם על הדברים הגדולים. הרי נפצים ידועים כבר שנים כמפגע. הם מבהילים, הם רועשים, הם מזכירים ללא מעט מאיתנו קולות של ירי או התפוצצות, הם מבריחים כלבים, הם משאירים סימנים חרוכים במרחב הציבורי.
ולעזאזל, הם גם מסוכנים. היה ילד שלמד איתי ביסודי שהתפוצצה לו חבילה בכיס האחורי ושרפה לו חצי מהאתם יודעים מה. אבל כל אלו לא הספיקו לנו כדי לשלול, כחברה, את השימוש בנפצים. רק הלומי הקרב, וגם זה רק כשהם הגיעו במספרים גדולים. רק אז נבנתה בנו סוף כל סוף מספיק רגישות כדי לעצור רגע ולהגיד שאולי לא הכל צריך להיות מותר ולגיטימי בשם שמחת פורים.
הבעיה היא לא שאנחנו לא רגישים, אלא שנהיינו רגישים רק לסוג אחד של אנשים: אלו ששירתו בצה"ל, וספציפית אלו שלחמו. יש כלל ידוע במדיניות ציבורית, שאם אתה רוצה שמישהו יחשוב כי הנושא שלך חשוב ויקצה לו תקציב - אתה צריך לשכנע שהוא ביטחוני. "ביטחוניזציה", קוראים לזה.
בישראל 2025, כדי שמשהו או מישהו יהיו ראויים לחמלה, הם צריכים לעבור "מלחמיזציה". הלב שלנו נוטה פחות לנזקקים "סתם", לפושטי רגל או לחסרי מזל, אלא למילואימניקים שהעסקים שלהם קרסו. פחות למשפחות הרוסות ולילדים בסיכון, יותר ליתומי המלחמה. פחות לחולים במחלות קשות ולנאבקים עם סל הבריאות, יותר לפצועים ולקטועי גפיים. פחות למתמודדי נפש, יותר להלומי קרב.
עמותות שעוסקות כבר שנים בטיפול בעוני, במחסור, בחולי ובפגיעה מדווחות על ירידה חדה בתרומות. לאט אבל בטוח אנחנו הופכים לחברה שבה כדי לזכות לסולידריות, צריך להציג תעודת לוחם. הסיבה מובנת. יותר ממובנת. מעט מדי אנשים יוצאים למספר בלתי נתפס של ימי מילואים ומסכנים את חייהם כדי שאתם ואני נוכל לחיות את חיינו.
החובה שלנו כלפיהם אינסופית, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לדאוג להם למעטפת, ולתעדף את הצרכים שלהם על פני צרכים "רגילים". ההחלטה לתת להם קדימות היא מוצדקת, אלא שאסור לבלבל את החובה המוסרית להכיר תודה לחיילים (ולדאוג שיהיו יותר חיילים שיישאו בנטל) עם ערכים כמו חמלה, צדקה וחסד.
כדי שאנשים יהיו ראויים לחמלה, הם צריכים לעבור "מלחמיזציה". הלב נוטה פחות לנזקקים "סתם", לפושטי רגל, אלא למילואימניקים שעסקיהם קרסו
חברה מתוקנת מחויבת לא רק למי שנתן לה את כל מה שיש לו לתת - אלא גם, ובעיקר, למי שאין לו מה לתת. משאבי התמיכה אינם מחולקים כחלק מיחסי קח-תן בין חזקים, אלא מתוך ניסיון להיות קשובים גם לחלשים. כשאנחנו מחליטים להתגייס טוטאלית עבור הלומי הקרב, אנחנו מסגירים שעל פחות מזה אין מה לדבר איתנו. השכן או החבר או האזרח לא ראויים להתחשבות ולא זכאים לרגישות, ולא בשבילם נשנה משהו באורחות חיינו הפרטיים או הציבוריים.
מכל ההשפעות הרבות שיש למלחמה על החברה הישראלית, זו אחת החשובות שבהן. אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על הסולידריות החברתית שלנו, על היכולת להיות ערניים למצוקה של האחר ועל רגש החובה לרפא את המצוקה הזו ככל יכולתנו. הוכחנו מעל לכל ספק שכשמדובר בשדה הקרב - אנחנו שם זה עבור זה במאה אחוז.
שמירה על החוזק הזה גם מחוץ לשדה הקרב היא אתגר גדול לא פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו