תקשורת כתקלה אסטרטגית

1. המלחמה לא הסתיימה. כיצד תסתיים אם חמאס עודנו עומד על רגליו? אבל חמאס משתמש באופן בוטה בתקשורת הישראלית, ולחרפתנו היא מתמסרת לו. החל משידור המעמד המבוים של החטופים, המשך בסיקור החוזר על עצמו ללא חידוש במשך שעות ארוכות עד טמטום הנפש, וכלה בהצגה הבינארית - שחור או לבן - של היחס לעסקה להשבת החטופים. התקשורת אחראית לתווך עבורנו את המציאות, ותחת זאת היא מפרקת לנו את התודעה. זה מסוכן תמיד, אך בזמן מלחמה קיומית זה מסוכן שבעתיים.

2. מראה החטופים הזכיר למאן דהו את המוזלמנים, ומשם התקצרה הדרך להשוואה עם יהודים בשואה. האנלוגיה הטיפשית חזרה שוב ושוב בסיקור ובתגובות ברשתות. היה מי שהצהיר בידענות היסטורית מפליגה כי מי שמתנגד לעסקה הוא פושע שיועמד לדין כמו במשפטי נירנברג. אני מקווה שנותרו אי אלו הזוכרים כי מי שהועמד שם לדין היו הנאצים עצמם, ואם כן, באנלוגיה המטומטמת הזאת הנאצים הם היהודים ולא חמאס.

ביום שהפיגוע התקשורתי הזה תפס תאוצה, קראנו בבתי הכנסת על אבותינו שיצאו ממצרים, ולנוכח חיל מצרים הרודף אחריהם, החליטו לריב עם משה ואלוקים רגע לפני ישועתם: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים; היה עדיף למות שם, ולא על שפת הים... זה מנהג עתיק בעמנו: לשכוח את האויב העומד בפתח, ולהאשים זה את זה על פי תהום, עד שהדעת נמסה ומתנזלת, ומה שנותר הוא רגשות האיבה כלפי ההנהגה ולא כלפי האויב האמיתי.

3. עושה רושם שאותה בריונות פוליטית שהכרנו בשנת הרפורמה שבה להחציף ראשה בכיכר העיר, לתפארת אויבינו ומבקשי רעתנו.

וכך צופים בנו בני פלישתים ומחככים את ידיהם. בראייתם, איבדנו את העשתונות, ממש כפי שהם צפו מראש כשחטפו את אחינו ואחיותינו. הם הכירו את התגייסותה החד־צדדית של מרבית התקשורת הישראלית בעד ויתורים וכניעה. הם למדו אותנו בהסכמי אוסלו, ב"התנתקות", בעסקת שליט, ביחס השלילי לחלוצינו בגב ההר - בכל המקרים האלה לא היה בשיח הציבורי מקום ראוי לקול אחר, רציונלי, שבחן את הדברים במנותק מהרגש והביא בחשבון גם שיקולים עתידיים כמו הפקרת חיי אזרחינו, וכמו עידוד הטרור למראה שטיפת המוח התקשורתית שכינתה את מתנגדי האירועים הללו "אויבי השלום והעם", "פשיסטים", "מחרחרי מלחמה", "פנאטים קיצוניים", "משיחיים", "יודו־נאצים". חמור מזה, בחסות פסטיבלי השלום למיניהם השתיקו באלימות את הצד השני, שבדיעבד צדק בכל תחזיותיו!

והנה זה חזר. "עם קשה עורף". הניאו־נאצים האמיתיים נמצאים ברצועת עזה, והם משתלטים עד תודעתנו. האם לא למדנו שכאשר יהודים נלחמים זה בזה בלהט ובשנאה, הם מביאים עליהם את האויב שאינו מבדיל בין המחנות? עסקת שליט הביאה עלינו נרצחים רבים כולל 7 באוקטובר, אז מדוע לא לנתח את העסקה הנוכחית בכלי הביקורת שרכשנו בחיי אנשינו?

4. המחשבה שאם ירעישו את נימי הרגש בציבור יוכלו סוף־סוף להפיל את הממשלה הנוכחית היא לא מוסרית, מכיוון שמתנגדי הממשלה משתמשים בחטופים לצורכיהם הפוליטיים. אבל יש בה גם ראייה קצרת טווח. להטחת כמויות הרגש הבלתי מסוננות בציבור יש אפקט הפוך של רוויה ופחד. ההיסטוריה הופכת להיסטריה, ובסופו של חשבון, כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, הציבור לא בהכרח ירצה ללכת אחרי אותם היסטריים שמאשימים אותו ואת בחירותיו, ולא את אויבינו.

ההיסטוריה הופכת להיסטריה, וכשתיאלם תרועת הפסטיבלים, הציבור לא בהכרח ירצה ללכת אחרי אותם היסטריים שמאשימים אותו ואת בחירותיו, במקום את אויבינו

הטרור התקשורתי הזה מסוכן לקיומנו. הוא מפחיד את אלה האוחזים בדעה שקולה, לומדים לקח מההיסטוריה ורואים את התוצאות העתידיות של ההתנהלות הנוכחית. אסור להיכנע לזה.

מצווה על כל אדם שמוחו לא נשטף בים הרגש, לא להירתע מההאשמות ההיסטוריות ("נרדוף אתכם..." את היהודים, לא את חמאס) ולהתייצב בכיכר העיר התקשורתית וברשתות החברתיות, כדי לאזן במשהו את אובדן העשתונות. "אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ".