מה שווה המדינה אם הם לא שולטים בה?

הסערה בעקבות הראיון שערכה נוה דרומי עם רזי ברקאי בערוץ i24NEWS, מסתירה תהליכי עומק חשובים בחלקים נרחבים מהשיח על התנהגותו של ברקאי, ועל העלבתו הבוטה את דרומי.

ברקאי לא הסתיר את סלידתו מהרוב, מההמון, או מדרומי המשתייכת אליו, וציין שאין לו כוח לרדוף עוד אחרי המדינה. חשיבותו של הראיון היא בכך שברקאי ביטא בו במפורש, או כמעט במפורש, את מה שרבים מחבריו למחנה חושבים - אלא שהם גם נוקטים מגוון דרכים כדי להתגבר על ההמון.

יש עקרונות־על וערכי יסוד שתפיסתם החיובית היא נרחבת ומקיפה, והם מושרשים בציבור באופן שכמעט בלתי ניתן לערער עליהם מבלי להיות חריג ולהיחשב קיצוני. דמוקרטיה היא דוגמה מובהקת לכך. ויכוחים רבים מתקיימים כבר דורות בין הוגים וחוקרים לגבי משמעותה של הדמוקרטיה, במישורים הרעיוני והמעשי כאחד. אך תהיה אשר תהיה הגרסה המוצעת למושג - אי אפשר לנתק בין הדמוקרטיה לבין רעיון כוחו של העם. בשיטה כזו או אחרת, ויש כמובן מגוון שיטות, מציאות שלטונית שבה כוח השלטון לא נמצא בידי העם אינה באמת דמוקרטיה.

רק משטר פוליטי המאפשר לאזרחים השתתפות הוגנת ושווה בתחרות הפוליטית, שבה הם בוחרים את נציגיהם שיעצבו בשמם את המדיניות, הוא דמוקרטיה. לכך מצטרפות חירויות וזכויות אדם, שבלי קשר לחשיבותן - לא באות במקום הרובד הבסיסי, שבלעדיו אין דמוקרטיה.

אלא שהדמוקרטיה, באותו המובן הבסיסי ביותר של כוח העם, הפכה בישראל לאתגר הולך וגדל עבור חלקים נרחבים מאוד מקרב האליטות, המזוהות עם השמאל, ברמות ובהיקפים שונים. ככל שחולף הזמן ומשתנות המגמות הדמוגרפיות, כך הופכת הדמוקרטיה הישראלית למחסום של ממש בפני אותן אליטות להגיע לשלטון. ובלשונו של ברקאי - "המדינה בורחת להם". הרי בעיניהם, אין באמת מדינה אם הם לא אלה השולטים בה.

ההבלחות לזמן קצר של שלטון האליטות הן היוצאות מן הכלל המעידות על הכלל. בשנת 2022 התאפשר הדבר בדרך עקומה במיוחד, רק באמצעות עריקתה של מפלגה קטנה שסחטה ממפלגות האליטות את תפקיד ראש הממשלה. גם בשנת 2006, בפעם הקודמת שזה קרה, היה צורך בהתפרקות הליכוד ובהקמת קדימה - מסגרת חדשה שללא הבסיס שלה בליכוד לא היתה מצליחה.

על רקע זה, האליטות פיתחו מגוון דרכים חלופיות להמשך השליטה. הבולטת והמוכרת לכולם היא ההפיכה היוריסטוקרטית - שלטון המשפטנים - שהחל בה ברק ושהואצה מאוד בתקופת יורשיו. בלב־ליבה של ההפיכה עומדת העברת היכולת לעצב מדיניות ולפקח עליה לידי מערכות המשפט לגוניהן. מגמה זו הגיעה לשיאה לפני כשנה, בפסיקה שבה קבע ביהמ"ש העליון שבסמכותו לפסול גם חוקי יסוד. ההגנה האוטומטית שלה זכה השופט עמית, למרות החשדות החמורים נגדו, הבהירה עד כמה מינויו כחלק מהתהליך הוא חשוב יותר מאשר שוויון בפני החוק.

דינה זילבר, לשעבר בכירה בפרקליטות, הסבירה בספרה על המינהל הציבורי את "העתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלה מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, ובלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב, שגורלו נקבע על ידי הדרג הפקידותי".

בשנת המאבק הפרוע והאלים נגד הרפורמה המשפטית, ניכרו צעדים אנטי־ממלכתיים מובהקים כמו קריאות למשיכת כספים והשקעות מישראל, פנייה לגורמים זרים כדי שיתערבו, ומעל לכל - קריאות לפגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. כל אלה תוארו כמהלכים להצלת הדמוקרטיה. אכן, אין ספק שהדמוקרטיה בישראל בהחלט זקוקה להגנה רצינית, במיוחד מפני אלה המתהדרים כמגיניה כביכול והנושאים את שמה לשווא.