בנו של גדי מוזס סירב לגלח את זקנו עד שאביו יחזור מהשבי: "אבא, תהיה הראשון שמגלח את הזקן הנוראי הזה", הבטיח רק לפני חודש בנאום בכיכר החטופים. אחיותיה של לירי אלבג נשבעו לא לאכול סושי עד שלירי חוזרת, ועם חזרתה - העלו לרשתות החברתיות תמונה מאושרת עם הסושי המיוחל. אלו רק שתי דוגמאות מהשבוע האחרון לכך שבאופן ספונטני, וולונטרי ואינטואיטיבי לחלוטין - אנחנו משחזרים סביב נושא החטופים את מנהגי האבלות היהודיים, שהפכו לחלק מהמסורת היהודית עם חורבן בתי המקדש.
אני זוכרת כילדה את הזיפים הקוצניים של אבא שלי בימי ספירת העומר ולקראת תשעה באב, אבל להגיד שזה אי־פעם התחבר לי לתחושת חוסר גדולה יותר? לא נראה לי.
מנהגי האבלות על החורבן, כמו לא לשמוע מוזיקה או לא לאכול בשר, יצרו לא פעם הרגשה של ניסיון לפעול מן החוץ פנימה - ליצור תחושת חוסר שאמורה להמחיש את החוסר הרוחני־היסטורי. ופתאום, כשעשרות אנשים אהובים עוד בשבי בעזה, החוסר הפנימי מקרין החוצה, לא הפוך. חתנים צועדים אל חופתם כשלחליפה החגיגית מוצמדת סיכה צהובה - בדיוק כמו המנהג להניח על מצח החתן אפר, זכר לחורבן. כשקיימנו ברית מילה לבננו בקיץ האחרון, רגע אחרי שאמרנו את הפסוק המסורתי "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הוספנו גם תפילה לשלומם ולשחרורם של החטופים, כאילו רצינו להגיד גם - "אם אשכחכם לירי וגדי ונעמה ועופר ושירי, תשכח ימיני".
העם היהודי, ששכלל במשך אלפיים שנה את יכולות הזיכרון הלאומי שלו, כותב עכשיו פרק חדש בזיכרון, מתוך הבנה שזיכרון הוא זהות. כפי שיהודים בכל הדורות הרגישו שזיכרון ירושלים ובית המקדש מאפיין את מרכז הזהות שלהם, כך יהודים כיום חשים חובה להנכיח את החוסר בחטופים, מתוך תחושה עמוקה שערכי האחריות והסולידריות הם מגדירי הזהות שבלעדיהם תשכח ימיננו. בלי שמישהו ביקש זאת, יהודים מכל הזרמים נמנעים מלהתגלח, מלאכול מאכלים טובים, מלשמוח בלי מעצורים.
בכל אירוע חגיגי שהשתתפתי בו לאורך התקופה האחרונה, קטן כגדול, הזכירו והדגישו את הציפייה לשובם של החטופים.
התלמוד מספר שאחרי השבר הגדול מחורבן בית המקדש היו יהודים שביקשו להתנזר - ממש כמו משפחת אלבג - מכל מה שמזכיר את המקדש. הם רצו לאסור אכילת בשר המזכיר את הקורבנות, ושתיית יין המזכיר את מצוות ניסוך היין על המזבח. הם הרגישו - וכמה קל להזדהות איתם כיום! - שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להמשיך ליהנות מבשר ומיין כשהמציאות שבורה וכואבת כל כך. הרבה לפני שזו הפכה למסורת דתית, זו היתה אינטואיציה מוסרית. חז"ל, שהבינו כי זכר החורבן עתיד ללוות את העם היהודי במשך דורות רבים, ביקשו למתן את ביטויי האבל ולתחום אותם: האיסור לאכול בשר ולשתות יין נשמר לימים שלפני תשעה באב, ימי צום נקבעו לכמה פעמים בשנה, ומעשים סמליים אחרים נועדו לתת ביטוי לכאב גם בימים שמחים כמו חתונה, חנוכת בית, לידת ילד. למדנו, כיהודים, לשגשג לצד הזיכרון, אך מסרבים להרפות ממנו. מאז ומתמיד הבנו שעזיבת הזיכרון היא נטישת עצמנו.
והיה עוד משהו: מנהגי האבלות היו תזכורת מתמדת לחובה לתקן. יותר משזהו ביטוי לצער על העבר, זה ביטוי לציפייה מהאדם, לדור שנושא את הלפיד היהודי בהווה. הזקן, ההימנעות מאוכל טוב, החגיגות המתונות - כל אלו נועדו לוודא שהחטופים לא נשארים רק בגדר זיכרון ערטילאי כלשהו, אלא להנכיח בכל רגע ורגע את החובה לדאוג לשחרורם. גם אם יש מחלוקת לגבי הדרך הנכונה, אין מחלוקת לגבי המחויבות לעשות זאת.
השמירה הקנאית על זיכרון ציון החרבה הולידה בסופו של דבר את התנועה הציונית והשיבה את העם היהודי לארצו. השמירה הקנאית על זיכרון החטופים תבטיח, בסופו של דבר, את שובם הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו