מתי מוטל לפניי

אני מרגישה שאני באבל.

לא אותו אבל מהמם חושים ומטלטל של הפרידה הראשונה מינאי, אבל איכשהו אבל בודד בהרבה.

הלב הלאומי המרטט בהצלה של רומי, דורון ואמילי, המואר באור הפלא של להינצל בעור שיניים ממלתעות חמאס המסויטות, מתקשה להתבונן גם בצד המסויט של הדברים.

בעולם ישר, נתפסו מי ששחטו את ינאיצ'וק סמוך לאשתו ומנעו מבתו יחידתו להכיר אותו, וקיבלו את גמולם.

אנחנו לא בעולם ישר, אז נאלצנו להסתפק בכך שישבו מאחורי סורג והיכולת שלהם לטבוח במשפחות נוספות נבלמה.

מה קורה לאדמה כשהשער נפתח בו בזמן מן הגיהינום ואליו?

מה קורה לי, שלא הבנתי בכלל עד אתמול ששחרור רוצחים אומר גם שחרור הרוצחים שלך. ולא עליך אני בוכה, כך נראה.

אני בוכה על גיא השכול שאני מכירה ואני נחרדת מהשיירה שעומדת להיכנס אליו.

אני בוכה עלינו, ששוב ושוב בהחלטות מרות ורעות מביאים את עצמנו לעמוד בשעריו ולהמתין מרוטים שייפער.

על רומי ודורון ואמילי אני בוכה. שבעוון האיוולת שלנו נאלצו לשאת 471 ימים בשבי מרצחים.

ועל דורון ואמילי ורומי אחרות, שמי יודעת כמה זמן ייאלצו לשהות בגיא הזוועה ואם תצאנה משם.על קוצר הדעת, העיוורון, חוסר האונים שגררנו את עצמנו אליו, מפנים מבט מהתהום וצועדים אליה.לא יכולנו לשאת בכאב אחינו גלעד ולא הרשינו לעצמנו להחריב את עזה עד שנגיע אליו, ולא הרשינו לעצמנו לומר די לתמחור החמאסי ולומר שנביא אותו חי ואם ניאלץ מת, אבל לא ניתן יד למפלצות ואוי מה היה לנו.אני יודעת.

אנחנו לא במציאות אלטרנטיבית.

אנחנו כאן.

מנסה להתנחם בכך שמה שמסמא את עינינו היא חמלה גדולה וכנה.

מתחננת לפני מי שהשלום שלה, שבזכות פדיון שבויים, שבאמת באמת אין דמים שהן יתירים על ערכן וערכם, שלא ייכנסו משפחות אחרות בשערי בולען השכול.

שנחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד מקום בו לעולם לא עוד תהיה אמת יציבה.

שאבינתן, איתן, ויתר הגברים הצעירים שאיתרע מזלם לחיות בעולם שבו גברים שבויים מתומחרים גבוה מנשים, יזכו לחירות חרף האיוולת והמשך השבי האיום שדומה שאנחנו מביאים עליהם בחמלתנו הנוראה ובחוסר היכולת שלנו להבין מי משייף מולנו ניבים חדים, ולהשיב לו כראוי לו, ובוחרים בחלקנו שוב ושוב לשסף גרונות אלו של אלו.כואב לנו נורא. ריבוניתו של עולם.

וכואב לי מספיק.

מולי מוטל גם המת, לא רק אחיותינו החיות.

בבקשה אל תכאיבו לי בדברי ביקורת וויכוח.

פה זה רק לתמוך.