אחת לאחת אחות

האחווה ביניהן נוצרת מתוך האפלה והקושי ונשענת על אמונה גדולה ונחישות • זוהי אותה אחווה נשית שחיברה בין אמילי לרומי, בין עינב צנגאוקר לרייצ'ל גולדברג פולין

אמילי, דורון ורומי חוזרות לישראל. צילום: דובר צה"ל

הן הוחזקו בשבי יחד. שתי נשים צעירות שחייהן נעצרו באחת בידי טרוריסטים מנוולים שחטפו אותן לעזה והחזיקו בהן כמעט 500 ימים. הן חוו יחד רגעי עצב, כאב, פחד - וכן, גם תקווה. אמילי דמארי ורומי גונן שבו הביתה, ורומי אמרה לאמא של אמילי: "את לא מבינה מה הבת שלך היתה בשבילי כל התקופה הזאת". ביטוי עמוק, יפה וחזק של אחווה נשית.

משפט אחד שהכל טמון בו: הכרה בכך שהשבי מאחוריהן, שהתקופה האפלה בחייהן כחטופות הסתיימה. תודה עמוקה לאמא של אמילי על הבת המיוחדת שילדה וגידלה. הכרת הטוב על חברות אמת שנוצרה בנסיבות בלתי אפשריות, על תמיכה והושטת יד. ומעל הכל - אנושיות ואהבת אדם, שהמשיכו לבעור בנשים החזקות והמיוחדות הללו גם ברגעים הקשים ביותר, כשהן מוקפות רוצחים צמאי דם, שנאה וחוסר ודאות.

המושג "אחוות לוחמים" נטבע היטב בתודעה הישראלית. על קשרי החברות שנרקמים בשדה הקרב נכתבו שירים וספרים, סופרו סיפורים ונוצרו מיתוסים. אך המלחמה הזאת חשפה ממד נוסף, ממד שלא תמיד זכה להכרה הראויה - כוחן של נשים, לא רק כלוחמות אלא גם כאימהות, אחיות ובנות, ממד של רגש וחמלה וחום אנושי, כוח נשי, רעות שאינה מבוססת על לחימה בשדה הקרב אלא על חוסן נפשי ומטרה משותפת, וידיעה שאישה לאישה - אחות.

זוהי אחווה שמעבר לגבולות הזמן והמקום - קשר עמוק שנוצר מתוך שותפות גורל. די לנו להקשיב לעצמנו, אנחנו מדברים במונחים של אמא של רומי, אמא של אמילי, אמא של דורון והאימהות של מתן והרש. הן הפכו גיבורות, מי שמובילות את המאבק לא רק להשבת פרי בטנן אלא גם להשבתם של כל החטופים והחטופות. והן יחד. גם כשנודע לאמא של הרש דבר הירצחו, היא לא הפסיקה להיות חלק מהמאבק, אלא המשיכה במלוא המרץ והכוח לדאוג שאימהות אחרות תזכינה לראות את הילדים שבים הביתה.

הנשים הללו הפכו לוחמות מסוג שונה: הן לא נלחמו רק למען שחרור בנותיהן ובניהן, אלא גם למען מהותה של החברה הישראלית וערכיה: חופש, ביטחון, כבוד האדם. חירות, אחריות ומעל הכל ערבות הדדית. התפקיד שהאימהות הללו ממלאות הוא חלק בלתי נפרד ממערך הלחימה של ישראל: אולי הן לא יכולות לבצע פשיטה בעורף האויב, אבל הן כן יכולות להזכיר לנו, יום־יום, את החוזה הבלתי כתוב בין מדינה לאזרחיה, את קדושת החיים.

במגילת רות ניצבות בקדמת הבמה שתי נשים: רות וחמותה נעמי. בין שתיהן נוצרת אחווה נשית חסרת תקדים, אחוות "באשר תלכי אלך". את הקשר ביניהן מאפיינות סולידריות עמוקה, דאגה ותמיכה. זוהי אחווה שמביאה לבניית עתיד, שיש בה כוח גדול ומשמעותי. רות ונעמי ניצבות יחד בפני אתגרי החיים, האחווה ביניהן נוצרת מתוך האפלה והקושי, ונשענת על אמונה גדולה ונחישות. זוהי אותה אחווה נשית שחיברה בין אמילי לרומי, בין עינב צנגאוקר לרייצ'ל גולדברג־פולין.

הנשים הללו הן עדות חיה לכוחן של נשים לתמוך זו בזו גם בתנאים הקשים ביותר. להאמין שאפשר, יחד, לעודד ולתת מקום. אנחנו לעולם לא נדע בדיוק מה אמילי היתה בשביל רומי ברגעים החשוכים בשבי חמאס, אבל אנחנו כן יודעים מה הביחד שלהן הוא בשבילנו: תקווה ואמונה באדם וברוחו רוח עז.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר