ישראל־חמאס: משל הפיל והנמלים

בהנחה שעד השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב תגיע ישראל להסדר עם חמאס על שחרור מאות מחבלים בתמורה להחזרתם של 33 חטופים, אפשר יהיה לקבוע בזהירות שתמה מלחמת חרבות ברזל. נכון, זה רק השלב הראשון של העסקה, אבל אחרי הפוגה ממושכת של 42 יום לאף צד לא יהיה אינטרס להצית מחדש את החזית.

ישראל, עייפה מ־466 ימי לחימה וממאבקים פוליטיים, חברתיים ומשפטיים, תרצה להתחיל בתהליך הריפוי אחרי כמעט שלוש שנים של טלטלות. מן העבר השני, חמאס והפלשתינים בעזה יבחרו אף הם בהמשך הפסקת האש כדי להתפנות לשיקום התנועה (על הנהגתה ופעיליה) והרצועה (מבנים ותשתיות). לנקודה זו כדאי לצרף את העובדה ההיסטורית שלמעט מלחמת העצמאות, במהלך שמונה סבבי מלחמות ישראל־ערב כל הפוגה או הפסקת אש הפכה לקבועה.    

ביום שאחרי המלחמה, בעוד ישראל תתלבט איזו ועדת חקירה להקים ואיזה נרטיב להשאיר לדורות הבאים ("ניצחון מוחלט" או "הכישלון הגדול בתולדותינו"), מעניין יהיה לראות איך ייכתב הפרק של "מבול אל־אקצא" במסגרת העימות הכולל של ישראל־חמאס בהיסטוריוגרפיה הפלשתינית. ברור שהארגון יבצע תחקירים פנימיים כדי להפיק לקחים וללמוד מטעויות, ברם האם חמאס יכתיר את המלחמה כהצלחה או ככישלון? איזה נרטיב יתקבע בתודעתם? ובכן, התשובה נמצאת בהתייחסות חמאס לתוצאות הסבבים האחרים שניהל נגד ישראל.  

אמנם במסגרת מלחמות ישראל־ערב שונה נקודת המבט של ארגון טרור מזו של מדינה, אבל תפיסת מהות הניצחון דומה: לא חשובים אובדן חיי האדם או התשתיות משום שאלה היו קורבנות הכרחיים למען המטרה העליונה. לדוגמה - מצרים ספגה כ־11 אלף הרוגים במלחמת יום הכיפורים, ומספר כפול של פצועים. מה שחשוב לחמאס הוא למנוע מהאויב הכרעה ואובדן שטח, ויותר מכל שרידות - שמשמעותה ניצחון. כך היה מאז 2006, השנה שבה תפס חמאס את השלטון בעזה.

להמחשת הטענה - דברי ההספד של ארגון הטרור לרגל יום השנה לחיסול אל־עארורי ב־2 בינואר 2025: "דמם הטהור של המנהיג השאהיד השייח' צאלח אל־עארורי ואחיו, אשר התערבב עם דמם של עשרות אלפי השאהידים של עמנו... ימשיך להיות מגדלור לכל לוחם ומתנגד (מוג'אהיד) בדרך לשחרור ולהקמת מדינתנו הפלשתינית על כל אדמתנו הפלשתינית הכבושה".

נוסף על כך, מנקודת מבטו של חמאס המערכה האחרונה עם ישראל היא עוד שלב במסגרת מלחמה דתית ארוכה של ארגוני הג'יהאד בכופרים. על פי הפרשנות הקיצונית של הג'יהאדיסטים, אללה כבר העניק להם את הניצחון וכעת מוטל עליהם להגשים את ההבטחה האלוהית באסלאם לחיסול היהודים (הקוראן סורה 17 פס' 7). נקודה זו קיבלה ביטוי בולט בסעיף 7 של אמנת חמאס: "תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אחת מחוליות מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית... גם אם רחקו החוליות זו מזו למרות המכשולים שמניחים הנגררים אחר הציונות... תנועת ההתנגדות האסלאמית שואפת להגשים את הבטחת אללה, יארך הזמן ככל שיארך". 

כלומר, המלחמה ביהודים דורשת אורך רוח והקרבה. דיבורים על ניצחון מהיר או נכונות להפסקות אש הם ביטוי לחולשת האויב הישראלי, וסממן בולט לתבוסתו המתקרבת. כל זאת בניגוד להתנגדות האסלאמית שסירבה להניף דגל לבן לאורך המלחמה, עמדה על עקרונותיה וזכתה להשיג לבסוף את מטרותיה: שחרור האסירים מבתי הכלא בישראל, עצירת תהליך הנורמליזציה בין הערבים לישראל ותעדוף השאלה הפלשתינית בסדר היום העולמי.

כך, בהתאם למשל הפיל והנמלים, מצליח הכוח הקטן והחמקמק להתיש את אויבו החזק, שיכול להמשיך לשפוך את זעמו על "אבנים, אנשים ועצים", כהגדרת חמאס, אבל רצון האל, עמידה איתנה ולכידות הם המפתח לניצחון.