פיוס ב"יום שאחרי"

אנחנו כבר בישורת האחרונה של עסקת חילופי החטופים והאסירים בין ישראל לבין חמאס, בתקווה שהיא אכן תצא אל הפועל.

השיח המוכר על "היום שאחרי" מגיח מחדש, וזהו הדיון החשוב והקשה - לפעמים נדמה שלא פחות מהמלחמה עצמה.

זה מה שיעסיק את כל הגורמים הנוגעים בדבר בשנים הבאות. זה גם היום שבו ישראל צריכה, ואפילו מחויבת, לדון מה בדיוק ייעשה ברצועת עזה עם 2 מיליון בני אדם בסיום המלחמה שאגב, כבר הסתיימה למעשה לפני זמן רב. נוכחות צה"ל ברצועה נועדה כדי לא להשאיר ואקום שלטוני ואינה קשורה למלחמה. היא נעשית כדי לא לאפשר לחמאס לשלוט ברצועה כאשר ישראל מבינה שהיא לא מצליחה לחסל את חמאס - גם אם לא ניתן להפחית או להמעיט בפגיעה שנעשתה בו מבחינה ארגונית, כלכלית וביטחונית. 

אתגר גדול עומד בפני ממשלת ישראל, אך זה משבר שאפשר להפוך להזדמנות, כיוון שעד כה ממשלת ישראל אמרה רק מה לא - ולא אמרה מה כן.

כל השותפים הבינלאומיים והאזוריים לא ימשיכו לתת גיבוי לממשלה, כל ממשלה, אם תמשיך לסרב לכל הצעה ותסרב להציע פתרונות.

אין פתרון צבאי וביטחוני, ואין תחליף להכרה הדדית של שני העמים בזכות לחיות בחלקת הארץ הזו בפיוס היסטורי. הדבר אפשרי והוא תלוי ברצונם של שני העמים. זה הזמן לחשוב ולפעול למען הפיוס, כמה שיותר מוקדם, ולא לדחות אותו בתקווה שצד אחד ייעלם מכאן. כי זה, בוודאות, לא יקרה

כיום הממשלה מסרבת כידוע להכריז על כיבוש מחדש של רצועת עזה וסיפוחה למדינת ישראל, בעיקר בשל המחיר הבינלאומי המשפטי הכרוך בזה, בנוסף על הדאגה לחינוך, לתשתיות, למים ולחשמל של 2 מיליון עזתים; ממשלת ישראל מסרבת שהרשות הפלשתינית תחזור לשלוט בעזה, בשל המחיר הכרוך בכך שהוא הסכם עם אבו מאזן; ממשלת ישראל מסרבת אפילו להתוות דרך כלשהי העולה בקנה אחד עם השקפת עולמה, ומסרבת למעשה לומר לנו מה היא. 

עם זאת, ממשלת ישראל מנסה להכתיב פעולות לכל השותפות שלה, בעיקר לארה"ב ולמדינות הערביות, ועד כה נחלה כישלון גדול בניסיונות אלה. לא איחוד האמירויות, לא ירדן ובוודאי לא מצרים הסכימו או יסכימו לשלוח את החיילים שלהן להשליט סדר ברצועת עזה למען ישראל, בוודאי מבלי שהרשות הפלשתינית היא זו שתוביל את המהלך בתיאום עם ישראל. צעד כזה ללא ספק עלול גם לפרק את הקואליציה.

המלחמה שהשאירה הרס עצום נגמרה בפועל, ולמעשה הפכה למלחמת גרילה. כל יום חיילים משלמים מחיר כבד מאוד, ושום ניצחון במלחמה לא יפחית את כאבם של הורים שאיבדו את היקר להם מכל. עכשיו, גם ב"יום שאחרי" יש לחשוב ולפעול על סיום הסכסוך ועל פיוס היסטורי.

עד כה המלחמה הזאת, ככל מלחמה אחרת, לא נותנת את הפתרון המלא והחד־משמעי.

גם כאשר מעצמות כמו ארה"ב ניהלו מלחמות בעולם, הן הבינו שלכוח יש מגבלה, וגם ההנהגה בישראל נאלצת להבין זאת. אפשר לברוח משאלת פתרון הסכסוך, ואפשר להעלים את הסוגיה הפלשתינית מהשיח הפוליטי והחברתי בישראל. השאלה היא לאן תגיע החברה הישראלית אחרי זה?

אין פתרון צבאי וביטחוני, ואין תחליף להכרה הדדית של שני העמים בזכות לחיות בחלקת הארץ הזו בפיוס היסטורי. הדבר אפשרי והוא תלוי ברצונם של שני העמים. זה הזמן לחשוב ולפעול למען הפיוס, כמה שיותר מוקדם, ולא לדחות אותו בתקווה שצד אחד ייעלם מכאן. כי זה, בוודאות, לא יקרה.