התנאי ההכרחי לשינוי המזרח התיכון

בשנה החולפת השתנו פניו של המזרח התיכון. איראן, שנתפסה ככוח עולה שאין לעמוד בפניו, הוכתה ונבלמה בידי ישראל, והפרויקט שבו השקיעה מאות מיליארדים של דולרים - כינונו של מרחב השפעה המשתרע מאיראן, עבור בעיראק ובסוריה וכלה בעזה ובלבנון - קרס ברעש גדול.

מיטוט חמאס וחיזבאללה, שלוחותיה של איראן שבעזרתן קיוותה לסגור על ישראל, לשתק ולהרתיע אותה מלפעול נגדה ובסופו של דבר להביא להשמדתה, ולצד זאת קריסת משטרו של בשאר אל־אסד - משנים אפוא את מפת המזרח התיכון ומבטאים היפוך המגמה שבה היה נתון האזור של התחזקות כוחה והשפעתה של איראן.

זאת ועוד. לאורך השנים העדיפו האיראנים לנסות לפגוע בנו באמצעות שלוחיהם באזור - חמאס וחיזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן, אבל באפריל ובאוקטובר של השנה שעברה הם העזו ויצאו לעימות ישיר עם ישראל כאשר שיגרו לעברנו מאות טילים וכטב"מים. התגובה הישראלית היתה קשה וכואבת והמחישה לעולם כולו ולאיראנים עצמם עד כמה חלשה ופגיעה איראן ועד כמה גדול הפער בין הצהרות הרהב של מנהיגיה לבין היכולת המעשית של צבאה.

מחסום הפחד מפני איראן נשבר לא רק בישראל המעיזה לחשוב כיום על מהלכים ועל פעולות שלא העזה לדמיין בעבר, אלא באזור כולו - החל בסוריה, שבה רואים באיראן ולא בישראל את האיום והאויב, וכך גם בלבנון ובעיראק, שבה מתנערת דעת הקהל מהשלוחים של איראן, וכמובן גם במדינות המפרץ ובטורקיה. אפילו רוסיה אינה בוטחת עוד באיראן ובמנהיגיה.

אין פלא כי בקרב הציבור האיראני נשמעת ביקורת חריפה על משטר האייתוללות על שבזבז מיליארדי דולרים בלבנון ובסוריה במקום לדאוג לרווחה ולשגשוג תושביה של איראן.

משטר האייתוללות נמצא בנקודת שפל שכמותה לא ידע עשורים רבים, וכל זה עוד בטרם נכנס הנשיא טראמפ לבית הלבן. קשה להעריך מה תהיה מדיניותו של טראמפ ביחס לאיראן ואם הצהרותיו התקיפות לאורך החודשים האחרונים תתורגמנה למעשים - לחץ כלכלי ואף צבאי על איראן. אם כך יהיה, הרי חזרתו של טראמפ לבית הלבן עשויה להתגלות כמסמר האחרון בארון המתים של המשטר האיראני, ולכל הפחות כצעד חשוב בדרך לחיסול יכולותיו הצבאיות ופרויקט הגרעין שלו.

מחסום הפחד מפני איראן נשבר לא רק בישראל המעיזה לחשוב כיום על מהלכים ועל פעולות שלא העזה לדמיין בעבר, אלא באזור כולו - החל בסוריה, שבה רואים באיראן ולא בישראל את האיום והאויב, וכך גם בלבנון ובעיראק, שבה מתנערת דעת הקהל מהשלוחים של איראן, וכמובן גם במדינות המפרץ ובטורקיה. אפילו רוסיה אינה בוטחת עוד באיראן ובמנהיגיה

לכאורה מצבה של ישראל מול איראן לא היה מעולם טוב יותר, אלא שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה ולהסתפק במהלומות שהנחתנו עליה. ובעיקר, אסור לנו לחכות עד כלות לבשורה מוושינגטון, אם בכלל תבוא.

שהרי אם יש משהו שלמדנו ממתקפת חמאס של 7 באוקטובר הריהו שאסור לנו לנקוט מדיניות של הכלה או להמתין לאויב שיתקוף אותנו ורק אז להגיב. אל לנו לסמוך על יכולת ההרתעה או על מודיעין כוונות מעולה, שהרי אלו לא הוכיחו עצמם ביום פקודה. וחשוב מכל, אסור לנו להטיל את יהבנו על אחרים.

דברים אלו נכונים תמיד, ובמיוחד בהקשר האיראני. דווקא משום שדומה כי התנופה הישראלית נעצרה - הן בלבנון שבה הסכמנו להפסקת אש בטרם קרס חיזבאללה, והן באיראן שבה עצרנו בטרם השלמנו את המלאכה, לאחר שהנחתנו עליה מכה קשה אך לא אנושה.

איראן מצויה כיום במגננה ומנסה להוריד ראש עד יעבור זעם. אבל היא נותרה אויב מסוכן, וסכנתה רק תגבר אם תפרוץ לעבר הגרעין.

שנת 2025, שנפתחת בנקודת יתרון לישראל ושפל לאיראן, חייבת להיות שנת איראן - שנה שבה איראן לא רק תיבלם אלא שבה יוכרעו יכולותיה הצבאיות ופרויקט הגרעין שלה.

או־אז אפשר יהיה להשלים מהלך של שרטוט מחדש של מפת המזרח התיכון ולכונן בו קואליציה של שלום, ביטחון ושגשוג כלכלי, בהשתתפות ישראל, ארה"ב ומדינות ערב המתונות, ובראשן מדינות המפרץ.