מה הממשלה יכולה לקחת?

"זה לא משהו שאני עושה בקלות, ואני מודה לך על ההבנה", כתבה לי מנהלת סטודיו האימונים בהודעה נבוכה, ובישרה: "אני נאלצת לעדכן את המחיר".

מחוץ לסטודיו יש מרכול קטן שקפצתי אליו להשלים כמה קניות, אך החזרתי הכל למקום; שישה בצלים וארבע בטטות עלו 47 שקלים. בסופר גדול השייך לרשת גדולה, שש דלועי ערמונים עלו 43 שקלים. בקיצור, לא שיקרו לנו: החיים שלנו עולים יותר.

תיאורטית, 18% מע"מ זה כמו מילואים: הקרבה לא קטנה שאנחנו עושים עבור המדינה בשעת מצוקה. אל המילואים יצאנו ("יצאנו למילואים" זה כמו "אנחנו בהיריון", שיהיה ברור) בלי לשאול שאלות, באמונה מוחלטת בצדקת הדרך, בנכונות למחירים ומתוך תחושת שליחות ושותפות גורל.

אך כמו המילואים, כך המיסים - זה בסדר אם כולם נושאים בעול, ואם נעשה מאמץ אמיתי שלא להכביד איפה שלא צריך. כשהאזרח הפרטי רואה כמה קל לממשלה לשלוח יד עמוק יותר לכיס שלו וכמה קל לה להימנע מקיצוצים בתחומיה שלה - עולה תחושה מבאישה ומכעיסה של ניצול. כשיוקר המחיה עולה ושום קיצוץ רוחבי לא נעשה במגזר הציבורי, זו לא רק שערורייה - זו הפרה פרועה של הברית בין האזרח למדינה. המדינה, באמצעות מדיניות הממשלה, אומרת לנו שהכסף שלנו שייך לנו רק עד להודעה חדשה; רק עד שייגמרו לה המזומנים, בלי לשנות דבר במדיניות הבזבזנית שלה; רק עד שהיא תחליט עבורנו אילו מטרות כלכליות הן חשובות יותר מהוזלת סל המזון שלנו - לא רע בשביל ממשלת ימין "מלא מלא". שמעתי שבוטלה העלאת השכר במגזר הציבורי, וששר האוצר מבקש להדגיש שזהו הישג.

ובכן, המגזר הציבורי העצום והבזבזני לא יהיה עוד יותר בזבזני? זה בערך כמו ששר הביטחון יצא בהצהרה פומפוזית שלאחר משא ומתן עם נציגי המפלגות החרדיות הוחלט שכל לוחם מילואים יגויס ללא יותר מחמישה סבבים. כפיים.

כשנתניהו הנהיג את הרפורמות של ראשית שנות האלפיים, בשבתו כשר האוצר בממשלת שרון, הוא העניק לדמיון הלאומי שלנו תמונה פשוטה להבנה: איש שמן ואיש רזה. כדי שהאיש הרזה, המגזר הפרטי, יוכל לשאת על כתפיו את האיש השמן, המגזר הציבורי - האיש השמן צריך לעבור דיאטה, ויש להסיר את המכשולים מדרכו של האיש הרזה.

האיש הרזה מודל 2025 היא איש מותש. אחרי מאות ימי מילואים הוא מקבל שיחת טלפון אחר שיחת טלפון שמספרות לו על התייקרות המעון של הילד, הרכב של האישה, הירקות בסופר, הארנונה

הליכוד, כזכור, שילם בצניחה דרמטית במנדטים (מ־38 ל־12, אבל הבוחרים גם גמלו למפלגה הבוגדנית על תוכנית ההתנתקות), והאיש הרזה הפסיק להיות גיבור לאומי. לא סמוטריץ' ולא נתניהו יצילו אותו הפעם.

האיש הרזה מודל 2025 היא איש מותש. אחרי מאות ימי מילואים הוא מקבל שיחת טלפון אחר שיחת טלפון שמספרות לו על התייקרות המעון של הילד, הרכב של האישה, הירקות בסופר, הארנונה. המשכורת שלו שווה פחות, אבל האיש השמן ימשיך לשבת נינוח על כתפיו.

לא מדובר כאן על משהו בתחומי המחדל, ה"לא ידענו", אלא בלב־ליבה של העשייה הממשלתית - לדאוג שהמדינה תספק לאזרחיה שירותים איכותיים ולהנהיג מדיניות כלכלית בת קיימא.

הבחירה להעמיס עוד על האיש הרזה היא גם כסילות וגם רשעות. כסילות, כי גם לכתפיו החזקות יש קצה יכולת; ורשעות, כי האיש השמן שמן מספיק כדי שיהיה אפשר לקצץ ממנו בלי להכאיב יותר מדי.

כנראה קל יותר להקטין את הארנק שלנו מאשר להתמודד עם איומי שביתה של ההסתדרות.

בשנים האחרונות חלה נסיקה מטאורית בפטריוטיות שלנו. עסקים התרסקו, משפחות נשאו בשתיקה את המחיר, מאות נפצעו ונהרגו ואיבדו ופונו ואיבדו.

כמו בנאום המפורסם של קנדי, מיליוני אזרחים שואלים את עצמם יום־יום, שעה־שעה, מה הם יכולים לתת עבור המדינה.

נראה שהממשלה, מצידה, רק שואלת את עצמה מה עוד היא יכולה לקחת.