בעוד מלחמת איראן־ישראל עדיין לא הוכרעה, אך מתקרבת לצומת הכרעה סביב המיזם הגרעיני האיראני - האם הזירה הסורית מזמנת לישראל איום ממשי בדמות טורקיה? אפשר לחלק לשלושה חלקים את מלחמות הקיום של ישראל מהקמתה.
ראשית, בשנות ה־20 שבמאה הקודמת החלה מלחמה בינינו לבין התנועה ההרסנית של הערבים בארץ. עדיין לא הכרענו בה, אף שרבים טעו וסברו שאנחנו במגמת הכרעה בפרקי זמן מסוימים (ב־1967-1949, ובפרץ האופטימיות הקצר סביב הסכמי אוסלו). אמנם ניצחנו את התנועה הזאת בכמה צמתים חשובים והתעצמנו לאין שיעור לעומתה, אבל עוד לא הכרענו במלחמה עימה. אפילו עוד לא הבהרנו לעצמנו מה יהיה טיב ההכרעה, אחרי שקרסה כליל התפיסה שהכרעה טמונה בחלוקה לשתי מדינות לאום.
האם בעודנו מצפים בדריכוּת להכרעה במלחמת איראן־ישראל, מתהווה עימות אסטרטגי בין ישראל לטורקיה בזירת סוריה? האם טורקיה תחזור על הדפוס האימפריאליסטי של מדינה רבת־אוכלוסין המתנגשת עם ישראל, כדרכן של מצרים ואיראן?
שנית, במלחמת מצרים־ישראל ארגנה מצרים את מדינות ערב סביב מלחמה במדינת ישראל במטרה לחסלה. המלחמה ההיא החלה בפלישת מצרים ב־1948, או כשמשטר הקצינים בראשות נאצר, בעל השאיפות האימפריאליות באזור, עלה לשלטון במצרים ב־1952. היא הסתיימה בניצחון מדיני־אסטרטגי ברור של ישראל ב־1979, שנים אחדות אחרי ניצחון צבאי חשוב אך לא מכריע של ישראל ב־1973.
רק ב־1979, אחרי שורה של תבוסות צבאיות ולנוכח הברית המדינית של ישראל עם ארה"ב, נאלצה מצרים לחתום על הסכם שלום ולנטוש רשמית ומעשית את המערכה לחיסול ישראל. בגין ודיין הגשימו את הניצחון ההוא, על בסיס מלחמות ומאבקים שניהלו קודמיהם, בן־גוריון, אשכול, גולדה ורבין. אין פירוש הדבר שעכשיו לא נשקף איום מסוים ממצרים, בייחוד אם ישתרר שם משטר אסלאמיסטי תוקפני כמו שהסתמן שם בשנות "האביב הערבי". ניצחון מכריע (או "מוחלט") אין פירושו "ניצחון אחרון" שאין סכנת מלחמה אחריו.
מעשה שטן, היום אנחנו יודעים שלא ניתנה לנו מנוחה אחרי ההסכם עם מצרים. בשנת הניצחון ההוא, 1979, נכפתה עלינו תחילת מלחמה עם איראן, כשעלה לשלטון באותה שנה ממש המשטר האסלאמיסטי של כוהני הדת השיעים - הטוען החדש להגמוניה אימפריאלית באזור, אחרי כישלון מצרים. מלחמת איראן־ישראל החלה אט־אט, והזירה הראשונה היתה לבנון, כשאיראן הקימה בה את חיזבאללה (בשנים 1984-1981), תוך כדי מלחמת איראן־עיראק (1988-1980). אף שלחם על קיומו, פתח אז המשטר האסלאמיסטי באיראן במלחמתו רבת־השנים נגדנו, הנובעת מתורת "גאולה" מעוּותת ומהבחנה מוצדקת שארה"ב וישראל עומדות בדרכו לרכישת הגמוניה אימפריאלית.
יש סכנה להתפתחות חמורה דומה עם טורקיה האסלאמיסטית כיום. האם בעודנו מצפים בדריכוּת להכרעה במלחמת איראן־ישראל, מתהווה עימות אסטרטגי בין ישראל לטורקיה בזירת סוריה? האם טורקיה תחזור על הדפוס האימפריאליסטי של מדינה רבת־אוכלוסין המתנגשת עם ישראל, כדרכן של מצרים ואיראן?
זמן רב לפני שנתמכיה האסלאמיסטים השתלטו על הציר שבין חאלב לדמשק, טורקיה עלתה בהנהגת ארדואן על מסלול של עוינות לישראל - בחתרנות דתית בירושלים, בתמיכה בשלטון הקצר של האחים המוסלמים במצרים (ביחד עם ממשל אובמה ועם קטאר), ובתמיכה מעשית ורטורית בברברים הרצחניים של חמאס. היא גם מגלה פעלתנות מעין־אימפריאליסטית ברחבי האזור - בלוב, בקרן אפריקה ובים סוף, בסוריה ומול יוון וקפריסין.
אם יימשכו המגמות האלה, העימות יבוא. אבל הוא אינו גזירת גורל. השלטון בטורקיה עשוי להתחלף, ולישראל יש אינטרס למנוע עימות. היא יכולה, למשל, להגביל שיתוף פעולה עם הכורדים הסורים, המאיימים על טורקיה בגלל קשריהם עם ארגון הטרור הכורדי PKK הפועל בטורקיה. אבל ישראל לא תוכל להתעלם מעוינות טורקיה ולנהוג בפייסנות המזמינה תוקפנות. נדרשת אפוא דריכות לאפשרות שטורקיה לא תעמוד בפיתוי ותתייצב נגד ישראל בסוריה.
