הנצחה בין שתי ערים

בליגת הערים של צה"ל תל אביב מדורגת נמוך • האווירה הזאת מסבירה את ההתנגדות להנציח חללים שנפלו במלחמה במרחב העירוני כולו, ולא בפינה מתוחמת

הלוויה בהר הרצל (להמחשה בלבד), צילום: אורן בן חקון

"אולי יש להם לב של אבן", אמר בכאב הורה שכול בתל אביב לנוכח סירובה של העירייה לאפשר הנצחה של חללי מלחמת חרבות ברזל במרחב העירוני.

בתל אביב ניתן להנציח חללי מלחמות רק בחריטת שם בגן הבנים בפארק הירקון, ולא ברחבי העיר. כל הצעה אחרת שהעלו ההורים השכולים נדחתה, בהבהרה שבעיר "יש נוהלי הנצחה מסודרים. יוזמות פרטיות להנצחת חללים לא אושרו". את מוגבלות ההנצחה המתוחמת לגן הבנים הבהירה קרן ליבוביץ, אמו של סמל תומר ליבוביץ ז"ל: "זו עוד אבן שאף אחד לא רואה, לא שומע עליה, לא לוקחים לשם ילדים" (אבי כהן, "לב של אבן", "ישראל היום", 15 בדצמבר 2024).

גן הבנים בפארק הירקון משתרע על עשרות דונמים, שבהם מוצבים עמודים שעליהם חרוטים שמות הנופלים בכל מערכות ישראל. זוהי הנצחה מגודרת ומתוחמת, ולכן היא רחוקה מאוד מלהיות חלק מהיומיום התל־אביבי, מהשגרה. זה תואם את מדיניות ראש העיר חולדאי מלפני שנים שתל אביב לא תהפוך לעיר של אנדרטאות.

אי אפשר לנתק מדיניות זו מהאווירה התל־אביבית הנוגעת לאתוס השירות הצבאי. העיר מובילה בחריקות החוזרות ונשנות בשיתוף הפעולה עם צה"ל. מבלי להכליל על כל העיר, חיפוש במרשתת מעלה מקרים של סירוב של מנהלי בית ספר למפגשים של קציני צה"ל עם מורים, התנגדות להופעות של קצינים בפני תלמידים, התבטאויות בוטות נגד צה"ל וכיוצא באלה. ולא מדובר במנהל אחד.

אך עם כל הכבוד לפרסום על ימי המילואים הרבים שעשו תושבי תל אביב - בליגת הערים של צה"ל, בנוגע לגיוס, למיצוי ללחימה ולמיצוי לקצונה, היא מדורגת נמוך מהרבה ערים אחרות. האווירה העירונית הזאת מסבירה במידה רבה גם את ההתנגדות לבקשותיהם של הורים להנציח את ילדיהם שנפלו במלחמה במרחב העירוני כולו, ולא בפינה מתוחמת.

אך יש גם דרכים אחרות להנצחה, ללא החשש להפוך לעיר של אנדרטאות. הנצחה שלא מתוחמת ומגודרת למקום מסוים, אלא מהווה חלק משגרת החיים היומיומיים.

מעבר לגדר הגינה שלנו, במודיעין, יש מעלה מדרגות רחב ועטור צמחייה החוצה כמה רחובות בשכונה. בכל יום עולים ויורדים במדרגות ילדים בדרכם לבית הספר ובחזרה, מתפללים ההולכים לבתי הכנסת, תושבים ההולכים למרכז המסחרי השכונתי ועוד רבים אחרים. במהלך השנים החלו קטעי המדרגות לקבל שמות. מעלה המדרגות הראשון הפך למעלה אבנר, על שם סא"ל אבנר גולדמן ז"ל, טייס מסוק שנהרג בתאונת אימונים בשנת 2010. מעליו נמצא מעלה נתן, על שם סרן נתן כהן הי"ד, מפקד מחלקת טנקים שנפל בקרב בצוק איתן. בהמשך ממוקם מעלה ברוך, על שמו של ניצב־משנה ברוך מזרחי הי"ד, שנרצח בפיגוע. את הפארק שבמרכז השכונה חוצה היום משעול על שם ים גלס הי"ד, מפקדת התצפיתניות שנפלה ב־7 באוקטובר במוצב נחל עוז (יש לציין שהנופלים התגוררו בסמוך למעלה שנקרא על שמם, ועברו בו מאות ואלפי פעמים בחייהם).

בפתחו של כל מעלה מדרגות ומשעול ניצב עמוד הנצחה מאבן, קטן אך בולט, המסביר את השם. תושבי השכונה רואים וזוכרים את השמות בכל פעם שהם עוברים במקום. ילדים קטנים שלא יודעים קרוא וכתוב עשויים לבקש הסבר לגבי עמוד ההנצחה. הגדולים יותר נעצרים וקוראים את הכתובת שעל האבן.

מודיעין מלאה בהם, כחלק ממדיניות ההנצחה בכל המרחב העירוני, הנצחה שהיא חלק מהחיים. בשונה מתל אביב, אופן ההנצחה הוא חלק מהאווירה בעיר. בליגת הערים היא מובילה בקביעות את מדדי הגיוס והלחימה. צעירות וצעירים מתאמנים לקראת גיוס הם מראה נפוץ בעיר. היא לא עיר של אנדרטאות - היא עיר עם אתוס שירות.

פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה, מראשי תנועת "נקראים לדגל"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר