געגועיי לאסד

המרחב הסורי נודע כמקום שבו הבדלנות וההסתגרות הפוליטית צעדו יד ביד. אימפריות באו והלכו, הפגינו עוצמה צבאית ופוליטית, אך סוריה נותרה מקום שקשה לשלוט בו. פיצולים אתניים, פערים גיאוגרפיים (מרכז עירוני מול פריפריה כפרית) ובעיקר יריבויות הטרוגניות דתיות תרמו לחוסר היציבות באזור.

בהיעדר שלטון מרכזי ויציב, תושבי המרחב ניהלו את חייהם בצורה אוטונומית. המסגרות המסורתיות סיפקו את המעטפת לאדם הפשוט - החמולה, השבט, המסגרת הכפרית או העירונית ולבסוף העדה הדתית, ובראש כל מעגל עמדו ראשי משפחות, שייח'ים, מנהיגים דתיים, בעלי הון ועסקנים.

תמונת מצב זו אפיינה את סוריה במאות השנים האחרונות והיא לא מאוד שונה מהנוכחית. מבט מהיר במפה מראה מדינה בהתפרקות: הכורדים שולטים בטריטוריה עצומה בצפון ובמזרח; הטורקים, שמפחדים מהכורדים, כבשו כמה אזורי חיץ בינם לבין הגבול הסורי; העלאווים ממשיכים להתרכז באזורים ההרריים בצפון־מערב סוריה, והדרוזים, בדרום, בג'בל אל־דורוז.

עד כמה שאחמד אל־שרע (אבו מוחמד אל־ג'ולאני) מנסה לשדר רגיעה ויציבות, השטח תוסס ומעל הכל מרחפת שאלת הזהות של המדינה והמשטר החדש. האם סוריה תמשיך לספק תשתית לזהות לאומית עבור תושביה? או המסגרת הדתית שוב תתפוס את הבכורה? נשרטט בזהירות, מהטוב והפחות ריאלי אל הגרוע והמציאותי, את התרחישים לסוריה ביום שאחרי אסד:

וגר זאב עם כבש: התרחיש האופטימלי. סוריה נשארת מדינה מאוחדת, צולחת את חילופי המשטר ויוצאת לדרך חדשה. היא הופכת לדמוקרטיה ליברלית שבה לבני המיעוטים, אפילו לעלאווים השנואים, יש ייצוג הוגן, ונוסף על כך נוטשת את הברית עם איראן וחוברת למדינות הערביות הפרו־מערביות. בהמשך אפשר לפנטז גם על חומוס בדמשק (תמורת ויתורים טריטוריאליים בגולן).

בואו ניפרד כידידים: מכיוון שמאז הקמתה סבלה סוריה מפיצולים ומיריבויות, בהחלטה מושכלת של ראשי העדות הדתיות במדינה, ומתוך רצון למנוע מלחמת אזרחים נוספת, מפרקים את המדינה לטריטוריות שונות. הדרוזים בדרום יזכו לאוטונומיה, והכורדים בצפון־מזרח סוריה יקבלו עצמאות חלקית - רצוי בתמיכה ישראלית ובקשרים חמים עם שתי העדות. העלאווים, במרחב הרי אנצאריה, יקימו לעצמם מדינה בדלנית, כפי שהיה בשנות המנדט הצרפתי במאה הקודמת. שאר בני המיעוטים, בעיקר נוצרים ואסמאעילים, יוכרו כבעלי מעמד מיוחד, כדי לשמור על ביטחונם ועל זכויותיהם. כדי לשמור על השלום הפנימי, יקום שלטון פדרלי או קונפדרלי, שאולי אף יזכה בתמיכת מדינות המפרץ הפרסי והמערב.

חרבו דרבו: בדיוק כפי שעיראק ולוב התפרקו ושקעו במאבקים פנימיים עקובים מדם, וכפי שבמצרים ובתוניסיה עלו כוחות אסלאמיסטיים לאחר נפילת המשטרים הדיקטטוריים של חוסני מובארק וזין אל־עאבדין בן עלי, סוריה תיגרר למלחמת אזרחים והפיכות אחרי עשורים של משטר רודני (זוכרים את יוגוסלביה?). זו תהיה מלחמת הכל־בכל. כל עדה לעצמה, כל ארגון ינסה לתפוס בעלות על המהפכה ולעצב את סוריה בצלמו ובדמותו. סוריה תהפוך למדינת טרור, טריטוריה שאליה מגיעים הקיצוניים ביותר כדי ליישם את עקרון הג'יהאד, בדרך ליעד הבא. התנקשויות, רציחות ומעשי טבח בבני מיעוטים יהפכו לשגרה. האמריקנים ייזהרו שלא להתערב ב"מערב הפרוע" החדש, אך איראן ורוסיה יגלו מעורבות במדינה החרבה. השתיים ישקמו את מעמדן באזור, וטהרן שוב תסייע לחיזבאללה ולארגונים אחרים כדי לבנות שוב חזית נגד ישראל.

לכל תרחיש שימומש תהיינה השלכות על הזירה המזרח־תיכונית כולה, אבל כמו תמיד, אנחנו נהיה בין הראשונים להידרש אליו.

ד"ר י. בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזה"ת באוניברסיטת בר־אילן