השיתוק העזתי

דווקא בשבוע שבו ישראל חיסלה כמעט בן־לילה את יכולותיה הצבאיות של מדינה גדולה ממנה פי שבעה, צריך לעמוד על גודל האבסורד: ישראל הצליחה להכריע את חיזבאללה אך לשמור על האמון הלבנוני, להשמיד את האיום הסורי כמעט בשלמותו, להשתיק את החזית העיראקית, להוציא לפועל פעולות מרשימות ביהודה ושומרון, להפחיד את השלטון האיראני - ורק בעזה, תא שטח קטן ומוגדר שישראל שולטת בגבולותיו לגמרי, נקלענו לכמעט־שיתוק.

המלחמה בעזה הפכה לשגרה. מאז חיסול סינוואר לא ראינו אף כותרת משמעותית שנגעה לעזה. אפילו גדולי האובססיביים שבכלי התקשורת הזרים הפנו לאחרונה את המבט אל עבר סוריה, כלא סיידנאיא ועתיד המזרח התיכון. לפני שבועיים, הכותרת הראשית ב־CNN סיפרה על אישה ושתי ילדות שנמחצו למוות בתור למאפייה ברצועת עזה; בזמן כתיבת שורות אלו, המילה "עזה" לא מוזכרת אפילו פעם אחת בעמוד הראשי של CNN. גם ב־BBC הבריטי הסיקור הפך למדולל יותר והיסטרי פחות. מי היה מאמין שעזה תהפוך למשעממת?

אולי סוף־סוף, בחסות השעמום, אפשר לשאול איפה בעצם אנחנו תקועים. חיילינו מנקים את עזה מטרור עקב בצד אגודל, תוך שהם מואשמים (גם על ידי רמטכ"ל לשעבר, למרבה הבושה) ב"הרעבה שיטתית של אוכלוסייה אזרחית" ושאר "פשעי מלחמה".

אלו לא שני נושאים שונים, הם כרוכים זה בזה ומסבירים זה את זה: מאות משאיות סיוע נכנסות לרצועה מדי יום - אף אחד לא מסגיר מספרים מדויקים, אך לא פחות מ־600 בפעם האחרונה שבדקתי - אך סיוע הומניטרי באזורי קונפליקט לעולם לא מגיע ליעדו במלואו. לפעמים אפילו רובו לא מגיע ליעד.

הניסיון המצטבר מאזורים כמו רואנדה, אינדונזיה וקונגו לימד אותנו שהמיליציות החמושות בשטח גורפות עד 80% מהסיוע לכיסן, כך שהאוכלוסייה הסובלת אולי מקבלת מעט - ומעט זה יותר מכלום - אבל השלטון האלים בשטח מקבל הרבה.

התורים ללחם לא רק לא מפריעים לחמאס, אלא הם משרתים אותו: ישראל מקבלת על הראש על "הרעבה", המערב המזועזע ומדינות ערב ממהרים לשלוח יד עמוק יותר לכיס, ומשאיות הקמח והאספקה "לצרכים הומניטריים" ממשיכות לזרום לרצועה. חמאס משתלט על המשאיות, מוכר את התרומות במחיר מופקע (80 שקלים לק"ג קמח, מישהו?), מנציח את המצוקה האזרחית ומבטיח עוד תמונות קורעות לב, שיניבו עוד משאיות קמח. הרי כל טירון יודע: אם אין קמח - אין טרור.

בזמן שישראל דה־פקטו מחזקת את חמאס - מסורת ארוכת שנים, אם יורשה לי - היא גם נלחמת בו. משאיות הסיוע נכנסות כשבמקביל חיילי צה"ל חורשים את הרצועה לאורכה ולרוחבה כדי להשמיד את חמאס ולהביא תנאים מיטביים לשחרור חטופים. יד אחת נלחמת בחמאס - יד אחרת מטפחת אותו.

בשביל מה הקרקס הזה? כן כן, העולם לוחץ, שום דבר כאן לא פשוט, ובכל זאת, החידה העתיקה "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?" קיבלה בישראל 2024 פנים חדשות: האם ישראל יכולה לנצח אויב שהיא לא מפסיקה להאכיל? והאם היא צריכה להמשיך לנסות?

הגיע זמן ההכרעה: או שמנצחים את חמאס, או שמפסיקים לשחק בנדמה לי.

רוצים למוטט את חמאס? אין משאיות. רוצים משאיות? אין מלחמה. לחטופים שלנו אין זמן, ולמה שחמאס ימהר לעסקה טובה כשלא חסר לו כלום, בחסותה האדיבה של ממשלת ישראל?

החזית העזתית הפכה למשעממת, אך אסור לאבסורד הזה להפוך לשגרה, וישראל צריכה להכריע. כן, יהיו הרבה אנשים שיכעסו אם נעצור את המלחמה לפני מיטוט חמאס כליל, אבל מכיוון שזה ממילא לא קורה - לפחות נמהר להציל את מעט החטופים ששרדו.

לחלופין, אולי יכעסו עלינו אם נפסיק את הסיוע, אבל חיזוק חמאס כדי להשיג שקט זה כל כך 6 באוקטובר.