להוביל את ברית המיעוטים

סוריה של 2024 היא צל חיוור של המדינה שקיבל בשאר אל־אסד מאביו, חאפז, ביוני 2000. תחת הנהגת הבן, סוריה הפכה ממעצמה אזורית למגרש עבור כוחות אזוריים - טורקיה, איראן וישראל; וחיצוניים - ארה"ב, רוסיה וסין, המשחקים בה כרצונם. אך יותר משסוריה הפכה לזירת התגוששות בין כוחות חזקים ממנה - היא חזרה 100 שנים אחורה, לתקופה שבה הטריטוריה שלה היתה מפוצלת ומפולגת.

למעשה, מעולם לא התקיימה ישות סורית עצמאית במרחב המזרח־תיכוני. סוריה של היום היתה טריטוריה שנשלטה בידי אימפריות זרות, שמהן היא אימצה זהויות ותרבויות שונות ומגוונות. לדוגמה, במאות הקודמות תושבי חאלב היו בעלי אוריינטציה לדרום טורקיה (ולפניה לאימפריה העות'מאנית), בעוד תושבי דמשק היו קשורים לארץ ישראל ולעבר הירדן.

כמו כן, החלוקה העדתית גרמה לפיצול המרחב. בני המיעוטים - דרוזים, כורדים ועלאווים - הקימו מובלעות בדלניות והתבצרו בתאים גיאוגרפיים מרוחקים, בעיקר בשל החשש מרדיפות דתיות, דבר שהבליט את עומק השסע והפיצול, כמו גם את הרצון לנהל אורח חיים אוטונומי. כך שלימים, כל אלה הקשו על הממשלים הסוריים השונים לגבש את האוכלוסייה למקשה אחת.

אין פלא שמאז זכתה סוריה לעצמאות ב־1946, ועד שעלה חאפז אל־אסד לשלטון בנובמבר 1970, התחוללו בה 15 הפיכות וניסיונות הפיכה. הכלל היה ברור: הדרך לשלטון במדינה עוברת בצבא. חוסר היציבות הפוליטית הוליד עבודה את הכינוי "המדינה שלא ניתן לשלוט בה".לכן, העובדה שבמשך 54 שנים משפחת אסד הצליחה להנהיג ולהוביל את סוריה היא הישג בפני עצמו.

אמת, אין להשוות בין האב לבן, ובכל זאת - סוריה נותרה מדינה שבה ללאום יש תפקיד ברור, והדת נמצאת מאחורי הקלעים. משטר אסד, בחתירתו התמידית אחר לגיטימציה, ביקש לשוות לעצמו ולסוריה דימוי שמכבד את כלל העדות, כשלכל אדם, ולא משנה מה מוצאו, יש מקום במדינה.

כל זה התהפך ב־8 בדצמבר. משטר אסד התמוטט כבניין קלפים, ויחד איתו קרסו מוסדות המדינה, בייחוד הדבק המלכד את האוכלוסייה. במקום מדינה לאומית ועל־עדתית, הופיע בליל של מורדים ממגוון רחב של ארגונים, זהויות, פטרונים ואידיאולוגיות. מבין כולם בולטים האסלאמיסטים בהובלת תחריר א־שאם, מבית היוצר של אל־קאעידה.

לנקודה זו יש חשיבות עצומה, כי מאז הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003, ולאחריה הפלת המשטרים הרודניים במסגרת "האביב הערבי", קיבלנו כאוס שהוביל ל"חורף אסלאמי". 20 שנה לאחר הפלת משטר האימים של סדאם חוסיין, עיראק עדיין מנסה להשתקם. 13 שנים מאז נרצח מועמר קדאפי בתעלות הביוב, ורק לאחרונה לוב יצאה ממלחמת אזרחים עקובה מדם.

תמונת המצב כפי שהיא מצטיירת עתה לא מבשרת טובות גם לסוריה. מורדים חמושים ומזוקנים המניפים את סמלי דאעש ואל‏־קאעידה נכנסים למרכזי אוכלוסייה גדולים ומשליטים סדר. לעת עתה, סגירת החשבונות עם אנשי המשטר הישן היא מצומצמת, אבל חוסר הלכידות בקרב מחנה האופוזיציה מהווה גורם מדאיג. ושוב, כמו בסבב הקודם של המלחמה - למעשה, כפי שההיסטוריה של האזור לימדה אותנו, הראשונים שסובלים תמיד יהיו המיעוטים.

אבל בנקודת השבר טמונה גם ההזדמנות. ישראל צריכה ויכולה למנף את הבדלנות לטובת האינטרסים שלה. לקשור קשרים עם בני המיעוטים - הדרוזים שמעבר לגבול והכורדים שבצפון סוריה - ולהקים מחדש את ברית הפריפריה. דהיינו, לפתח בריתות אסטרטגיות עם הגורמים שמולם ניצב האיום הגדול ביותר, אלה שזקוקים לתמיכה ושיכולים לסייע לנו נגד אויב פוטנציאלי משותף.

אסד שימש כתובת עבור ישראל וסיפק יציבות במרחב רעוע. נכון שהוא היה שותף בכיר בציר הרשע האיראני, אך הסתלקותו הפתאומית עלולה להביא לעלייתם של גורמי טרור שלא מחויבים לאף אחד מלבד האל שבשמו הם נלחמים. במצב הנוכחי, יש שינצלו את האנרכיה לטובת האסלאם הקיצוני - ויש שיכולים לשרטט דרכה מציאות אזורית חדשה.נכון, משטר אסד היה שותף בכיר בציר הרשע האיראני, אך הסתלקותו הפתאומית עלולה להביא לעליית גורמי טרור שלא מחויבים לאיש מלבד האל שבשמו הם נלחמים