פולחן אישיות "דמוקרטי"

רה"מ בנימין נתניהו הגיע להעיד במשפטו אזוק, מטאפורית. ערב קודם לכן, הוא שבר אלם בן 99 ימים וכינס מסיבת עיתונאים. ביבי שיבח את עצמו על הצלחתה של מה שהוא מכנה "מלחמת התקומה", ודילג כמובן על העובדות שהציג אמנון אברמוביץ' מחדשות 12 לגבי התנגדותו לעצם המבצע היבשתי בעזה. כשנתן בסופו של דבר את אישורו לתקוף באחד השלבים בעזה, הוא אמר לראשי הצבא כי הוא "מקווה שאתם צודקים ולא אני".

אין לגנותו על כך - ההיסוס להתיר לחימה יבשתית הוא דווקא סביר - אבל מדוע הוא משקר שלא היו דברים מעולם?

אך התוצאות של מלחמת חרבות ברזל לא היו הנושא שעניין אותו שלשום - אלא הדחף העז והכמעט בלתי נשלט לתקוף את מערכת המשפט ואת העיתונות החופשית טרם מתן עדותו. כל העוקבים אחרי ההתרחשויות במדינות המכנות את עצמן "לא ליברליות" - שתי הבולטות שבהן הן הונגריה ופולין, שהאחרונה מביניהן רק עתה השתחררה מהעול הדיקטטורי - יודעים כי זוהי דרכם של משטרים אנטי־דמוקרטיים. הם עושים שימוש משובש במונח "דמוקרטיה". אפילו פולחן האישיות של המנהיג מוצג כמעשה דמוקרטי. הרי בהשתלטות ברית המועצות על גוש ענק של מדינות באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה כינו אותן "דמוקרטיות עממיות". רבים שכחו, אבל זוהי בדיוק המניפולציה שעושים הרודנים, איש־איש בשפתו - ועתה גם בעברית, כאן אצלנו בישראל.

עתה נפתח שלב חדש. נתניהו הגיע אל דוכן העד־הנאשם, וכמו לכל אחד מגיע לו מה שמכונה "יומו בבית המשפט", והוא יפרוס את גרסתו ויפרט וייחקר. המאמץ המכוער למנוע את עדותו יושלך אל פח ההיסטוריה המשפטית, ונתניהו ימשיך במה שהחל שלשום - להכחיש כי ידו היתה במעל הזה

בספר מאיר־עיניים הכתוב בגובה העיניים, שנועד כמובן לשרת את האינטרסים של מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד תיאר מערכת יחסים מגוונת עם נתניהו, החל משתיית בירה בנסיבות חברתיות וכלה במפגשים רשמיים בין ראש ממשלה לבין שר אוצר. להבנת אישיותו של ביבי, לפיד גייס את ריצ'רד השלישי ממחזהו של וויליאם שייקספיר, שבו גיבור העלילה תאב השלטון אומר: "סוס, סוס, מלכותי תמורת סוס!", ומילותיו של לפיד הן שנתניהו "לא רוצה את השלטון כדי לעשות משהו - הוא פשוט רוצה את השלטון". כך הוא מזכיר את החוקר הנודע מרשל מקלוהן, שטבע את הביטויים "העולם הוא כפר גלובלי" ו"המדיום הוא המסר". מנקודת ראותו של נתניהו - השלטון הוא אכן המסר, והוא בלבד.

התבוננתי בו כשהצהיר בקול צדקני שטפלו עליו עלילה כאילו הוא לא רצה להעיד במשפטו. כבר שמונה שנים הוא מייחל לכך, העיר בצליל קורבני. מדובר, כמובן, בשקר שכבר לא ראוי לדיון. הוא מוצה במאות או באלפים של מאמרים ותוכניות רדיו וטלוויזיה וברשתות החברתיות. מה שדווקא כן מעניין, ומצוי בתחום הפסיכולוגיה יותר מאשר אצל העיתונאים, הוא אם נתניהו מקיים דיאלוג עם עצמו ושואל בחשיכה מתחת לשמיכה כיצד אירע שהוא הפך לשקרן כרוני. האם זה גנטי? האם זו תופעה שהתפתחה במהלך השנים עם כישלונות ורגשי נחיתות וחוסר ביטחון? לא רופא־מטעם נחוץ כאן, אלא יורשו של זיגמונד פרויד באשר הוא. הוא הדין גם בשרים בממשלתו וביו"ר הכנסת, שפנו לבקשתו לבית המשפט שידחה את עדותו. מה הם אמרו לעצמם על עצמם, כמשרתיו הפוליטיים, לנוכח עיתונאים כמו יולן כהן ומיכאל שמש שניצבו במסיבת העיתונאים והיו יעד להשתלחותו, ולא נסוגו מהאמת שבפיהם?

עתה נפתח שלב חדש. נתניהו הגיע אל דוכן העד־הנאשם, וכמו לכל אחד מגיע לו מה שמכונה "יומו בבית המשפט", והוא יפרוס את גרסתו ויפרט וייחקר. המאמץ המכוער למנוע את עדותו יושלך אל פח ההיסטוריה המשפטית, ונתניהו ימשיך במה שהחל שלשום - להכחיש כי ידו היתה במעל הזה. נכון גם שעומדת לו זכות החפות עד אשר יפסוק בית המשפט מה דינו - אך מבחינה ציבורית, מוסרית ואתית, ובעיקר פסיכולוגית, עצם המאמץ למנוע את העדות הוא כבר פסק דין חלוט: אשם, אשם, אשם.

בדבריו, נתניהו מזכיר את החוקר מרשל מקלוהן, שטבע את הביטויים "העולם הוא כפר גלובלי" ו"המדיום הוא המסר". מנקודת ראותו של נתניהו - השלטון הוא אכן המסר