תופעות כמו רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר המלהג השמצות על מעשי ישראל ברצועה, או דובר צה"ל המשתטה לתקוף חקיקה בכנסת, רק נדמות לנו כתופעות ביזאריות. אבל למרבית הדאגה, הן מבטאות תופעה רחבה של טיפוח מרדנות וחתרנות מצד חוגים בכירים באליטה הצבאית שלנו, בדימוס ואף בשירות פעיל (בצורה מעט פחות גלויה).
יעלון אינו שונה מברק, מחלוץ ומשורה ארוכה של "לשעברים" ביטחוניים, החוזרים ומתבטאים בצורה מופקרת על גוויות בירקון ומרי. התבטאותו האנטי־דמוקרטית של הגרי אינה שונה, למשל, ממתקפה של תא"ל אחר בשירות פעיל, גולדפוס. לאורך המלחמה היינו עדים להדלפות לא חוקיות ומניפולטיביות. הפיקוד העליון ערער באמצעותן בחשאי על מדיניות המפקדת שלו, הממשלה. זאת היתה התנהגות חסרת מעצורים ומשבשת, שלא נחקרה, למרות העבירות על החוק. היא גם היתה נטולת עכבות מוסריות, מפני שיצרה מצג שווא והוליכה שולל את משפחות החטופים.
חוסר המשמעת החמור בפיקוד, והבורות המסוכנת באשר לכפיפותם הפוליטית של הכוחות החמושים במדינה דמוקרטית, נחשפו בימי המחאות נגד הרפורמה המשפטית. הרמטכ"ל הלוי, ומתחתיו מפקד חיל האוויר בר וראש אמ"ן חליוה, לא בלמו את מעשי החתרנות אז בצבא. לא רק מפאת חוסר אוריינותם הבסיסית בסדרים דמוקרטיים, אלא גם בפשטות מפני שמעשית הם חשו אי־כפיפות לדרג הנבחר, כלומר לכנסת ולממשלה שהיא ממנה.
כפיפות כזאת היא עניין המצריך אכיפה מתמדת, ונתניהו נכשל באכיפה. הפיקוד העליון רכש לעצמו מידת "עצמאות" מנציגיו המוסמכים של הציבור עוד בעשור הקודם, כשהרמטכ"ל אשכנזי וראש המוסד דגן הרשו לעצמם לחתור נגד המדיניות של רה"מ נתניהו ושר הביטחון ברק כלפי איראן. נתניהו וברק לא הבינו אז את תפקידם, ולא פיטרו את אשכנזי ודגן. מה יקרה עכשיו, אם הממשלה תורה לתקוף באיראן, למשל, בניגוד לדעת הפיקוד? נקווה שישמע ויעשה את המיטב. אבל העובדה שיש טעם להעלות את השאלה הזאת, מעידה על ההידרדרות.
כמו בכל חברה אנושית, בעלי הכוח אצלנו שואפים להגביר את כוחם. לכן, כפרפרזה על דבריו המפורסמים של הרצל ("מקומו של הצבא בקסרקטינים"), לפעמים, כשמפקדי הצבא חורגים מסמכותם, חייבים להחזיר אותם למחנות (לקסרקטינים). והסוציו־פוליטיקה בישראל מעצימה מאוד את השאיפה הזאת של אליטות צבאיות ומשפטיות, שאינן מצליחות לקבל אישור לדרכן בקלפי ולכן פונות יותר ויותר לדרכי פעולה אנטי־דמוקרטיות.
מנקודת ראות היסטורית, הממסד הביטחוני אינו נאמן לרוח הממלכתית שבן־גוריון עיצב לפיה את צה"ל. זו רוח שהיתה מושרשת בתנועה הציונית עוד בימי הרצל, כאמור, וגם ז'בוטינסקי החזיק ברוח "צופה פני ממלכתיות" זו. לכן הוא השתדל להשליט על האצ"ל בסוף שנות ה־30 סמכות של נציגי ציבור. בן־גוריון, ועימו גולומב וכצנלסון, השתלטו על ארגון "השומר" וכפו עליו להתמזג בהגנה ולציית להוראות נציגי הציבור. מטעמה של הרוח הטרום־ממלכתית הזאת התעמת אצ"ל עם "פורשי" לח"י בראשית מלחמת העולם השנייה. מטעמה התעמת בן־גוריון עם "הפרישה" ממרות של אצ"ל בשנות המאבק על המדינה ופירק את מטה הפלמ"ח בסוף 1948.
יש ללמוד מאירוע גורלי ערב הכרזת המדינה והפלישה אליה במאי 1948: בן־גוריון הכפיף אז את ההגנה ישירות אליו, ובאמצעותו לממשלה; מטכ"ל ההגנה התנגד והתפטר אז, אבל בן־גוריון לא נרתע; המטכ"ל הוא שהתקפל. האם נתניהו יעמוד בפני מצב דומה ערב מתקפה על איראן? אמנם זה לא הזמן לטלטל את הסירה בפיטורים, מפני שעכשיו יש להתמקד במשימות אסטרטגיות. אבל מילוין מחייב שמפקדי צה"ל, שב"כ והמוסד יישמעו לממשלה בלבד, וללא עוררין, כחוק. המטכ"ל צריך ללמוד את לקח מטכ"ל 1948.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו