עדיף להימנע: למה לא להפיל שליטים

ביוני 2000, לאחר שבשאר אל־אסד סומן כיורשו של אביו בשלטון, אורי לוברני, לשעבר מתאם פעולות ישראל בלבנון, אמר עליו: "הלכו והמליכו על סוריה בחור בן 34. בן־לילה עשו אותו מצביא. מה חושבים עכשיו הגנרלים בצבא הסורי? הילד העלאווי הזה ייתן לנו פקודות? האם יש לו ניסיון, אומץ ויכולת? אני נותן לו בקושי 50% לשרוד".

מאז ועד היום קוצבים את זמנו של אסד לאחור, לעיתים תוך זלזול בדמותו, בכישוריו וביכולותיו הפוליטיות. הדוגמה המובהקת ביותר היא שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שביוני 2011, שלושה חודשים לאחר פרוץ המחאות בסוריה, ניבא שבתוך שלושה חודשים יגיע קץ שלטונו של אסד, כי הוא איבד את הלגיטימיות שלו ו"עבר את נקודת האל־חזור". ברק לא היה לבד: בינואר 2012 אמר הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, שאסד "אינו הטיפוס של קדאפי, שנלחם בתעלות הביוב עד הכדור האחרון". להפתעתם של השניים אסד נלחם באכזריות, זכה לתמיכה מאיראן, מרוסיה ומחיזבאללה - ושלטונו שרד.

לפעמים עדיף הבריון המוכר (ובמקרה של אסד - גם המוחלש) מאשר אי־ודאות ביום שלאחר היעלמות האויב המושבע מצפון

בשבוע שעבר פתחו קבוצות מורדים במתקפת פתע על הערים חאלב, אידליב וחמה שבצפון סוריה. היתה זו מתקפה מתואמת, וההישגים בקרבות וההתקדמות המהירה של המורדים מעידים על הכנה מראש. הערים המותקפות קרובות לשטח שנמצא בשליטה טורקית, שכן בינואר 2018 הצבא הטורקי פתח במבצע "ענף זית" וכבש חלקים בצפון סוריה. כלומר, סביר להניח שהטורקים היו בסוד העניינים, ואף סייעו לקבוצות המורדים להתחמש.

השנאה בין רג'פ טאיפ ארדואן לבשאר אל־אסד היא עמוקה וקשה. לאורך מלחמת האזרחים בסוריה ארדואן ייחל לתבוסתו של אסד - מה שלא קרה. קל להשתעשע ברעיון של הפלת שליטים, שנראה קל בתיאוריה, אבל כשעוברים לפעולה העניינים מסתבכים.

הפעם הראשונה שבה האמריקנים ניסו להפיל שליט במזרח התיכון היתה במארס 1949. ה־CIA ארגן הפיכה נגד הממשלה המכהנת וסייע להעלות לשלטון את הרמטכ"ל הסורי, חוסני אל־זעים. זה נגמר רע. זעים פיתח שיגעון גדלות והוצא להורג בהפיכת נגד באוגוסט אותה השנה. ב־1961 שוב ניסו האמריקנים את מזלם, הפעם בקובה - אבל גם שם האירוע הסתיים באסון. הלקח לא נלמד.

ב־2003, אחרי שארה"ב כבר הצליחה לסגור חשבון עם סדאם חוסיין, התוצאות לא היו משהו. עיראק שקעה במלחמת אזרחים שהובילה לעשרות אלפי הרוגים ולעליית דאעש. גם לוב התפרקה לחתיכות אחרי קריסת משטר קדאפי ונסחפה לעימות פנימי אלים ורצחני.

לכאורה, מתקפת המורדים האחרונה בסוריה מספקת הזדמנות נוספת לשנות את המפה הפוליטית במדינה השסועה. אסד נקלע למצוקה, וסיוע למורדים אולי יוביל לנפילתו.

דילמת הסיוע אינה רק מנת חלקה של טורקיה, אלא גם של ישראל. יש שיראו בצורך להביא לנפילת המשטר הסורי הצדקה מוסרית, בגלל הטבח שביצע אסד במאות אלפים מבני עמו במשך כעשור, נוסף על הסיוע שהעניק למחנה ההתנגדות בהובלת איראן וחיזבאללה.

מאידך, הישארותו של אסד בשלטון יכולה לשרת את האינטרס הישראלי. אסד רוצה להביא לשיקום מדינתו וליציבותה. אסד יודע שסיוע לאיראן ותמיכה בחיזבאללה יובילו בהכרח לתגובה ישראלית. עובדה שלאורך השנה האחרונה סוריה לא פתחה חזית מול ישראל, במסגרת המלחמה נגד חיזבאללה בלבנון.

נקודה נוספת: נפילת אסד לא בהכרח תוביל לשקט בסוריה ולסוף מלחמת האזרחים. אדרבה - המקרים בעיראק ובלוב מדגימים למה עדיף שליט עריץ מאשר ניסיון לקדם דמוקרטיה. ומכאן שאם אסד ייפול - המלחמה בסוריה תגבר, הטריטוריה תתחלק בין בליל ארגונים ללא יד מכוונת או כתובת ברורה, וישראל עלולה למצוא עצמה נלחמת נגד שלל קבוצות של מורדים אסלאמיסטים בגבולה הצפוני.

לפעמים עדיף הבריון המוכר (ובמקרה של אסד - גם המוחלש) מאשר אי־ודאות ביום שלאחר היעלמות האויב המושבע מצפון.