הפסקת האש בלבנון היא בשורה רעה. נזקיה יצטמצמו אם היא תתמוטט, כראוי לה וכמו שקורה לפעמים להפסקות אש. היא מוקדמת מדי, תנאיה מסוכנים, ולא השגנו בה דבר מעבר לדרישותינו לפני שנאלצנו לפלוש קרקעית. שוב הצליחה התסמונת של הערבים: בתום כל עימות מזוין המסתיים בהפסד הם דורשים, ולעיתים מצליחים, להשיג חזרה למצב הקודם, זה שבגינו התחולל העימות. עצם כישלוננו לשנות את המשחק הזה מטפח את נטייתם המלחמתית של אויבינו - הם יזמו מלחמות, כמו חיזבאללה ב־8 באוקטובר, ומובטחת להם לפחות חזרה למצב הקודם.
אם חיזבאללה יישאר חמוש, ולו "רק" מצפון לליטני, ואם בחודשיים הבאים יוכלו "התושבים" השיעים לחזור לכפרים בגבול, כמוסכם - תושבי הגליל העליון יהיו בסכנת ירי בכינון ישיר. לפיכך, המשימה שהטילה הממשלה על צה"ל לא הושגה. צריך להניח שחיזבאללה יחל אז בתהליך שיקום, והשעון יתחיל לתקתק עד שבטווח זמן בינוני יתהווה איום ממשי על מטולה ושלומי. אין פירוש הדבר שאנשי העיירות והכפרים שבגליל העליון לא צריכים לחזור לבתיהם ולמשקיהם, אבל יש מקום לדאגה שהסכם הפסקת האש איננו אלא פתיח להמשך העימות בצפון.
אם חיזבאללה יישאר חמוש, ולו "רק" מצפון לליטני, ואם בחודשיים הבאים יוכלו "התושבים" השיעים לחזור לכפרים בגבול, כמוסכם - תושבי הגליל העליון יהיו בסכנת ירי בכינון ישיר
ההסכם שנחתם בלחץ אמריקני מפר עיקרון אסטרטגי בסיסי שחייב לעמוד לנגד עיני ישראל אחרי 7 באוקטובר: היא אינה יכולה לסבול התפתחות של צבאות טרור על גבולותיה ועליה להשמיד אותם. לכן, כל עוד חיזבאללה עומד על רגליו, אף שהוא מוכה, מן הדין לפחות לייצב שליטה של צה"ל על גבול הליטני ובבקעת עיון מצפון למטולה. היה עלינו להודיע שלא נזוז משם עד שלבנון תחזור להיות מדינה ריבונית ותחדל להיות בית קיבול לטרור רצחני - של חיזבאללה או של אויביו הסונים הג'יהאדיסטים המאיימים עליו עכשיו שוב מצפון.
זה לא קרה בגלל החולשות הצבאיות והמדיניות שלנו. בבניין הכוח של צה"ל ובבניין התעשייה הביטחונית לא הובא בחשבון כל צורכו ההכרח לנהל עימות צבאי ארוך. לא צמצמנו את התלות הלוגיסטית שלנו בארה"ב, והיא השתמשה נגדנו במנוף הזה. התמרון הקרקעי התארך, שחק את המילואים, נעשה כנראה ללא תחבולות משמעותיות (להבדיל ממבצע הביפרים של המוסד), ורק ברגע האחרון הגענו אל נקודה אחת או שתיים בגדת הליטני ואל מבואות צור.
אבל חולשה מדינית היא העיקרית שהיתה בעוכרינו. ישראל תלויה מדינית בארה"ב מהקמתה ב־1948 ואין בידינו לבטל את התלות. בעשור האחרון המפלגה הדמוקרטית הראתה את כוחה להזיק בזמן "בין השמשות", לפני שהסתיימה כהונת אובמה. נתניהו מתמרן בקושי ניכר מול הממשל האמריקני מתחילת הפלישה הקרקעית לעזה, לפני יותר משנה, דרך חאן יונס, רפיח וחיסול נסראללה, ובפרשות "הסיוע ההומניטרי". קרוב להניח שהוא העריך כי אחד הכדורים שהוא מג'נגל עלול ליפול הפעם ולחולל נזק בר־קיימא.
אמנם הוכינו בהפסקת האש בלבנון, מכה שעדיין קשה להעריך את נזקה, אבל היא לא אנושה ואפשר לתקנה. בנקודת הזמן הזאת גם קשה להעריך כיצד יושפע הציר השיעי מנפילת חאלב בצפון סוריה לידי הג'יהאדיסטים הסונים ומה יהיו ההשלכות על הזירות בדרום לבנון ובדרום סוריה מול הגולן. בכל אופן, במלחמת איראן־ישראל על כל זירותיה אסור להפחית קשב מהזירות הקרובות לנו: בלבנון, בעזה, ביהודה, בשומרון, בגולן ובלבנון.
זה לא הזמן להתנחם בהישגים - ויש, כמובן - או לכלות עצמנו בהאשמות. צריך להתמקד עכשיו בשחרור החטופים ובחיסול הגרעין האיראני. לטווח הבינוני, עלינו לבנות כוחות, סגל פיקוד ולוגיסטיקה המתאימים למערכות שיבואו לביטוי בכל סביבותינו הקרובות והמשוחררים מ"מורשת" אוסלו. ולזה יש משמעויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות המצריכות היערכות אחרת של הפוליטיקה שלנו.
פרופ' בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו