לעולם לא מלחמת אחים

בשנים ההן למדתי מפי מורתי המיתולוגית, רחל אלפר, כי האם האמיתית במשפט שלמה, המוותרת על הורותה ובלבד שבנה יחיה, היא מופת להומניזם האנושי. ובשנים ההן הבנתי כי גם מבקריו החריפים של מנחם בגין, כמו ההיסטוריון והעיתונאי שבתי טבת, לא חסכו ממנו שבח על כך שבמענה לחטיפת לוחמי האצ"ל בידי אנשי ההגנה, הוא אסר על פקודיו להשיב מלחמה שערה, כי "מלחמת אחים - לעולם לא". ועתה, יציר הימים ההם של שנות ה-40 וה־-50, אני מתנגד לאלימות נגד ממשלת הזדון, כי זו ארצי. כנאמר בשיר "יהיה מה שיהיה".

אך בהתבוננותי כעיתונאי עם שני תארים אוניברסיטאיים בתחומי ההיסטוריה והיחסים הבינלאומיים, אני חושש כי מלחמת האזרחים תפרוץ גם תפרוץ במלוא חימושה בכדורי עופרת. הרי פמלייתו של איתמר בן גביר כבר חילקה 1,000 רובים שלא כחוק - ולמה הם נועדו אם לא למרחץ דמים נגד הדמוקרטיה בכיכר העיר? אגף אחד בממשלה מעוניין באפשרות כזאת או אדיש כלפיה, וחלק אחר בקבוצת השרים משוכנע שאירוע מחריד כזה לא יתרחש. להערכתם, לא ייתכן שיהודים יילחמו ביהודים ויאבדו את ריבונות מדינתם. לא? אין קש כלשהו השובר את גב הגמל בגלל תאוות שלטון? יש ויש.

אגדה גדושת מוסר השכל סיפרה כי בנסותו למנוע את פיצול הממלכה, אלוהים הציע לירבעם בן נבט כי הוא ורחבעם משושלת דוד המלך יתפייסו, ושלושתם יצעדו יחדיו בגן העדן.

"מי נכנס ראשון?" שאל בן נבט תאב השלטון.

"היורש ממשפחת בן ישי", השיב לו אלוהים.

"אם כן - איני בא", סיכם בן נבט, ופילג את הממלכה (920 לפני הספירה בערך).

לא אירוע יחיד מסוגו. גם לא אחרון.

לו נכנסתי לנעליו של יריב לוין ומסכים, חלילה, עם השקפת עולמו - הייתי עוצר עתה ללא תנאי את ההפיכה השיפוטית עד לאחרי הבחירות לכנסת. גם הייתי ממנה את יצחק עמית לנשיא העליון. לא רק מפני שהדבר מתחייב מהכרעת בג"ץ, אלא מפני שהבא אחריו בתור הוא המתנחל נעם סולברג, שייבחר לפי השיטה הקיימת. ואם כן - למה לנתץ אותה?

ולו הייתי השר ישראל כ"ץ, לעולם לא הייתי נענה ללחץ משורשר מצידם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', באמצעות בנימין נתניהו, לבטל בנוסח האפרטהייד את השימוש בצווים מנהליים רק נגד פורעים יהודים - וזאת כמה ימים בלבד אחרי הוצאת צווי המעצר בהאג, שמדמים את ישראל לדרום אפריקה המצורעת בעברה.

מדוע הם מרשים לעצמם? שני מאמרים שאין קשר ביניהם פורסמו בימים אלה ב"ניו יורק טיימס", ומצביעים על ההנחה הבסיסית של דיקטטורים שהדמוקרטים הם חלשים ורקובים ונוטים להתרסק (זו תופעה הניכרת לכל אורך ההיסטוריה, ואחזור לעסוק בכך במאמר קרוב). גם התחבטותו של נתניהו אם בכוחו לפטר את גלי בהרב־מיארה היא חלק מתפיסה, זו המוצאת לה תימוכין בהתנגדות הרפה של הדמוקרטים לפיטוריו של יואב גלנט לפני כשבועיים.

תפיסתם של הדיקטטורים מתגלה בדרך כלל כמשגה החוזר על עצמו במחיר דמים כבד. מניעת האסון מוטלת על כתפיו של הימין הסביר, שנע בליכוד על הציר שבין גלנט לבין קרעי (השמאל והמרכז לא יכולים לסייע, ואפילו לא לקלקל). נתניהו אינו ראוי להמשיך לכהן בתפקידו, מפני ששלטונו לא נסמך עוד רק על "מכונת רעל", אלא מתאפיין כ"משפחת פשע", כלשונו של העיתונאי החוקר ד"ר רונן ברגמן.

ימין שמבקש להמשיך לממש את שלטונו - וזה בהחלט לגיטימי - חייב לבחור לו רועה אחר לפני בחירתו או אחריה, ויש לו מועמדים סבירים (לפי סדר הא"ב) כנפתלי בנט, יואב גלנט, אביגדור ליברמן ואולי עוד מישהו שנשמט מזיכרוני. זאת, כדי לקיים את הכלל הבגיני הידוע: "מלחמת אחים - לעולם לא".