על מים סוערים: בשאר לא יעבור אל מי שראו בו מוקצה עד לא מזמן

בשאר אל-אסד היה ונותר האניגמה הגדולה מבין מנהיגי המזרח התיכון. צעיר ביישן ומופנם שלא סומן כיורש ראוי אז יצא להתמחות ברפואת עיניים בלונדון. רצה הגורל וב-1994, לאחר מות אחיו באסל שהוכשר מנערותו להיות נשיא סוריה, הובהל בשאר בחזרה לדמשק. בגלל מגבלות הזמן – אביו חאפז היה חולה – עבר בשאר הכשרה מזורזת וביוני 2000 התיישב על כס הנשיאות.

כבר בגיל 34 נחשב להבטחה גדולה. המערב ראה בו מנהיג שיוביל את סוריה לעידן חדש של פתיחות והשתלבות. המדינות הערביות הפרו-ערביות, וסעודיה בראשן, ראו באסד הצעיר שותף נוח להשפעה ולשליפה מידי האיראנים. אבל ב-2011 הכל התהפך, ובשאר התגלה כרוצח המונים, דיקטטור אכזר לא פחות מאביו.

13 שנה קדימה, לאחר ששרד מלחמת אזרחים מתישה, שוב הרהר המערב באפשרות לנתק את אסד מהציר האיראני. אבל נראה שהאמריקנים וגם הסעודים שוגים באשליות במקרה הרע, ולוקים בעיוורון במקרה הגרוע.

כאשר מחברים את הקיצוניות האיראנית ביחס למערב עם המחויבות האידיאולוגית של בית אסד למאבק בארה"ב ושלוחותיה במזה"ת, קשה לראות כיצד בשאר משנה את עורו, נוטש את בעלת בריתו שמספקת לו הגנה - ועובר צד

אחרי 18 חודשים של פתיחות פוליטית מבית הבין הנשיא הצעיר שהוא צועד במסלול הבטוח לאובדן כיסאו, ושב לשלוט בסוריה ביד ברזל. זמן לא רב לאחר מכן, עת זכה לחיזורים מצד האמריקנים והבריטים שנלחמו בעיראק של סדאם חוסיין, פיזר בשאר הבטחות לרוב. אבל ברגע האמת פתח את שעריו לג'יהאדיסטים מסוריה ומחוצה לה, ואלה סייעו לכוחות הלוחמים נגד הקואליציה המערבית בעיראק המתפוררת.

גם הסעודים זכו מבשאר לסטירה מצלצלת. ב-2002 תקף את יוזמתם לשלום בין ישראל לפלשתינים ואף ניסה לחבל בה. שלוש שנים לאחר מכן היה שותף בחיסול רפיק אל-חרירי, לשעבר ראש ממשלת לבנון ובן בריתה של ריאד. במלחמת לבנון השנייה תמך בחיזבאללה, וכינה את מנהיגי ערב "חצי גברים" בשל עמדותיהם הפשרניות והפרו-אמריקניות ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי.

אך כאמור, את מחויבותו ל"מחנה ההתנגדות" בהובלת איראן המחיש אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. טהרן וחיזבאללה תמכו בו באמצעות כוחות לוחמים וסיוע כלכלי. וכך, הברית בת 45 השנה בין סוריה לאיראן הוכיחה עצמה כמשתלמת לשני הצדדים. אסד שרד מלחמה ארוכה ועקובה מדם, והאיראנים זכו לדריסת רגל משמעותית במדינה ערבית ובהקמת חזית נוספת נגד ישראל וארה"ב. זוהי למעשה גולת הכותרת של הברית כולה - "ההתנגדות".

נכון, החיבור בין טהרן לדמשק הוא לא טבעי, שכן מדובר בברית בין תיאוקרטיה פרסית לרפובליקה ערבית, בין משטר שמרני-דתי למשטר חילוני. אבל כאשר הלעומתיות, ההתנגדות למערב ולכל מה שהוא מייצג, היא הקו המוביל, ההבדלים נעלמים והאינטרסים מתלכדים.

ימשיך לשמור על פרופיל נמוך

בשאר חי בבית פוליטי וחווה את מלחמותיו הפוליטיות של אביו, אבל גם את המלחמות עם ישראל וארה"ב. הוא גדל על ברכי התפיסה של "העוול הגדול" – פירוק האומה הערבית על ידי המערב ויצירת ישראל כראש חץ לקולוניאליזם המערבי, וכמו כל ילד וילדה בסוריה ינק את האידיאולוגיה הלאומנית והאנטישמית של מפלגת השלטון, הבעת'.

למען האמת, בשאר העיד זאת על עצמו בדצמבר 2000, זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, כשאמר: "טעה מי שסבר שאהיה מתון יותר מאבי. האמריקנים חושבים שהדור שלנו הוא דור פרגמטי, אולם בפועל מגלים בני דורי, ואף אני בתוכם, דבקות רבה יותר מבני דורו של אבי בעקרונות לאומיים ופאן-ערביים".

לכן, כאשר מחברים את הקיצוניות האיראנית ביחס למערב עם המחויבות האידיאולוגית של בית אסד למאבק בארה"ב ושלוחותיה במזה"ת, קשה לראות כיצד בשאר משנה את עורו, נוטש את בעלת בריתו שמספקת לו הגנה ועובר צד אל מי שעד לא מזמן ראו בו מוקצה. על אף שיצא ממלחמת האזרחים כשידו על העליונה, בשאר עדיין מאותגר. לכן ימשיך לתמרן את הספינה הסורית הפגועה בין הכוחות השונים במזרח התיכון, תוך שמירה על שקט ופרופיל נמוך.

ד"ר יהודה בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזה"ת באוניברסיטת בר-אילן