דע את האויב: כך ננצח

זה נשמע מופרך, אבל ליהודים ולשיעים יש תשתית זהה לנרטיב המעצב שלהם. אנחנו עם שיצא פעמיים מתוך כור המצרף. נולדנו כעם ביציאה מעבדות מצרים, וקמנו לתחייה לאומית משגשגת מאפר השואה הנוראה. תפיסתנו היא ברוח הפסוקים "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", ו"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם". אנחנו כאן כדי להישאר. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", כפי שאמר ראש ישיבת מעלות, הרב יהושע ויצמן.

את עצמנו אנו מכירים היטב, המוסר האנושי והערכים היהודיים הם נר לרגלינו. עכשיו זה הזמן להכיר גם את הצד השני. לא רק צבאית, אלא גם דתית ותרבותית, וזאת - כדי לנצח אותו.

תתפלאו, אבל לשיעים יש תפיסה מקבילה. השיעה נולדה מתוך תחושת הקיפוח, הרדיפה והדיכוי. הדמות המכוננת של השיעה, עלי אבן אבו טאלב, נדחה פעם אחר פעם בתהליך ירושת ההנהגה של האומה המוסלמית לאחר מות מוחמד, וכשהגיע סוף־סוף לתפקיד הח'ליף בשנת 656 - הוא נרצח אחרי חמש שנים. 19 שנה אחר כך, בנו הצעיר חוסין הקריב את חייו בקרב כרבלא, במלחמה למען ההנהגה ולמען דתו האמיתית והנכונה של אללה. הטבח בחסין וב־70 לוחמיו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה השיעית, ומשפיע על תפיסת הזהות של העדה עד היום.

במשך מאות שנים סבלו השיעים ממצוקה חברתית וכלכלית, שהתבטאה גם בהקשר הפוליטי. הם סבלו מהיעדר ייצוג הולם ומחוסר אחדות. תחושת הנרדפות היתה כה עמוקה, עד שב־1974, כשהאימאם השיעי מוסא אל־צדר הקים בלבנון תנועה ייצוגית לשיעים, הוא קרא לה "המקופחים". התנועה חרתה על דגלה את המאבק למען צדק חברתי וזכויות לשיעים בזירה הפנים־לבנונית, ולימים, בהשראת המהפכה האסלאמית באיראן (1979) ובין היתר באמצעות הקמת חיזבאללה (1985), המאבק וההתנגדות קיבלו ביטוי מהותי גם בזירת החוץ - המלחמה בישראל ובמערב. מאז, השיעים אינם עדה מושפלת ובזויה. הם נושאים בגאווה את מורשת הקיפוח, הג'יהאד, ההקרבה העצמית ומות הקדושים (אסתשהאד). בשם שני אירועים שהתרחשו במאה השביעית, הם מוכנים להילחם גם היום.

באוקטובר חיזבאללה החמיץ הזדמנות להגשים את ייעודו ולחסל את ישראל. מאז הוא ספג מכה קשה, אך לא הובס. וכך, בעוד בעינינו ניצחון משמעותו הכרעה, כי אנחנו תופסים את המלחמה כעימות סדיר (קונבנציונלי) - בעיני חיזבאללה (וגם חמאס) משמעות ההתנגדות היא אורך רוח והקרבה. מבחינתם, "אם שרדנו - לא הובסנו". אמנם פגעתם לנו במפקדים ובלוחמים רבים, אבל זה לא המדד שלנו לכישלון. אדרבה, יכולת העמידה האיתנה (צוּמוּד) של הארגון, יכולתו להשיב מלחמה נגד חיילי האויב, לירות ולפגוע במרכזי אוכלוסייה תוך הטלת מורא, היא המדד להצלחה.

לכן, לאחר מלחמת לבנון השנייה, חסן נסראללה יכול היה לומר בגאווה מהולה בתחושת ניצחון: "האם יש מישהו מבינינו שהעלה על דעתו כי כמה אלפים מביניכם, אנשי ההתנגדות הלבנונית, יצליחו לעמוד איתן במשך 33 יום על האדמה הערומה והגלויה, חשופים מתחת לפני השמיים לחיל האוויר החזק ביותר במזרח התיכון?" כלומר, במלחמה של מעטים מול רבים, "קורבן" מול "עריץ" - כל הישג הוא רווח. ב־2010 כתב סגנו ויורשו, נעים קאסם: "חינוך לניצחון לא מבטיח את השגת הניצחון... חינוך לאסתשהאד מפיק את פירות כל היכולות ומממש את הניצחון, את האסתשהאד או את שניהם יחד". האמונה בצדקת הדרך וההקרבה הם הכלים לניצחון, וההיסטוריה הארוכה של השיעים מוכיחה זאת.

לפני כ־2,500 שנה כתב סון דזה את "אמנות המלחמה", אחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום האסטרטגיה הצבאית. בפרק השלישי, האסטרטגיה של התקיפה, הוא כתב: "הכר את האויב שלך והכר את עצמך, ואפילו תילחם במאה קרבות - לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך - סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר לא את האויב ולא את עצמך - אין ספק שתובס בכל הקרבות".

את עצמנו אנו מכירים היטב, המוסר האנושי והערכים היהודיים הם נר לרגלינו. עכשיו זה הזמן להכיר גם את הצד השני. לא רק צבאית, אלא גם דתית ותרבותית, וזאת - כדי לנצח אותו.

ד"ר בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזה"ת באוניברסיטת בר־אילן