פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט ומינויו של השר ישראל כ"ץ חסר הניסיון כמחליפו נעשו, כך דומה, מכל הסיבות הלא נכונות, היינו משיקולים אישיים ופוליטיים קצרי טווח. מכאן החשש של רבים מן ההשלכות העשויות להיות להם על חוסנה של החברה הישראלית וגם על צה"ל.
אבל גם אלו המבכים את לכתו של גלנט מחשש כי לא יהיה עתה מי שינהל את מלחמת הקיום שבה נתונה ישראל, יודו בתוך ליבם שגם תחת גלנט לא ישראל היא שניהלה את המלחמה, אלא המלחמה היא שניהלה אותנו. ובמילים אחרות, ישראל נעדרה ועודנה נעדרת אסטרטגיה ובעיקר תוכנית פעולה ברורה לניהול המלחמה, ובהיעדרן של אלו אנו מוצאים עצמנו מתגלגלים מאירוע לאירוע, מפעולה לפעולה וממבצע אחד למשנהו, דבר המוביל להתמשכות המלחמה ומקשה את השגת יעדיה.
פיטורי גלנט הם רגע כואב לרבים, אבל יכאב לנו יותר אם הממשלה תמשיך לברוח מאחריותה לניהול המלחמה ואם נמשיך לתת לאירועים בשטח לנהל אותנו, כפי שקרה עד היום
אמת, במהלך השנה האחרונה הגענו להישגים היסטוריים שיש בהם כדי לשרטט מחדש את מפת האזור כולו ובוודאי את זו של המרחב שסביב לנו. מנקודת שפל, אולי הנמוכה בתולדותינו, הצלחנו להתאושש, להכות באויב ולהסיר את החרב שהניח על צווארנו. ארגוני הטרור עדיין לוחמים בנו בעזה ובלבנון, אבל האיום הקיומי של אותה טבעת אש של טילים שבה הקיפה אותנו איראן - איום זה הוסר.
ניצחונות אלו בקרב, אם כי עדיין לא במלחמה, צריך לתלות בעוז הרוח ובגבורה שגילו חיילי צה"ל ומפקדיו, ולצד זאת גם בחוסן ובלכידות של החברה הישראלית.
בה בעת צריך להודות בצער שניצחונות אלו הושגו לא בגלל אלא למרות האופן שבו מנהלות, ויותר נכון לא מנהלות, ההנהגה המדינית והצבאית הבכירה שלנו את המלחמה. נדמה גם שניצחונות אלו היו תוצאה של הצבר של הצלחות טקטיות, אך לא מהלכים מובנים בתוכנית פעולה סדורה שמאחוריה ראייה אסטרטגית כוללת.
זוהי תוצאה בלתי נמנעת של מציאות שבה הדרג המדיני נרתע מלקבל החלטות ודומה שגם נעדר דמיון, חשיבה יצירתית ותעוזה, ואין לצידו מנגנוני קבלת החלטות וגיבוש מדיניות שיסייעו בידו למלא את החסר. בהיעדרם של אלו הוא מניח למפקדי הצבא לנהל את המלחמה, אלא שאלו שקועים מעל לראש בניהול הקרבות בשטח, וממילא אין להם יכולת וכלים - וגם לא מנדט - לקבוע את מטרות המלחמה וגם לא לתרגמן לתוכנית פעולה לביצוע.
העדר אמון בין המערכת הצבאית לזו המדינית, קרי העובדה שראש הממשלה אינו מספר לצבא מהן מטרותיו האמיתיות ולאן מועדות פניו, ולאלו נותר רק לנחש מה רצונו - גם היא תורמת למציאות שבה המלחמה לא באמת מנוהלת מלמעלה והאירועים בשטח הם שמכתיבים לנו את דרכנו. כך התנהלה הלחימה בעזה שבה התגלגלנו ממבצע צבאי אחד למשנהו, מצפון הרצועה בואכה העיר עזה, וכשראינו כי טוב, המשכנו להתגלגל גם לחאן יונס ולבסוף הגענו לרפיח. כל זאת לא כשלבים בתוכנית כוללת, אלא כמהלכים מקוטעים העומדים כל אחד בפני עצמו.
התוצאה היא שהכינו בחמאס, אך הדרך להכרעתו ארוכה וסיום המלחמה אינו נראה באופק. גם בלבנון בוססנו בבוץ כמעט שנה, ואז הרג המוני של ילדים במג'דל שמס, ולאחריו - כך על פי דיווחי התקשורת - צורך מבצעי לפוצץ זימוניות בטרם ייחשפו בידי האויב, הובילו להסלמה לא מתוכננת. גם כאן נגררנו מהצלחה מבצעית אחת לרעותה, אבל בשורה התחתונה ובהיעדרה של ראייה אסטרטגית כוללת, נקלענו למלחמת התשה מתמשכת בלא הכרעה למול חיזבאללה.
ניהול המלחמה הוא עניין לדרג המדיני לעסוק בו, וטעות להפקידו בידי הצבא, שתפקידו ללחום ולנהל את הקרבות מול האויב. אלא שהממשלה נרתעת מלהתוות מדיניות, מלקבל החלטות, ובקיצור נרתעת מלנהל את המלחמה.
פיטורי גלנט הם רגע כואב לרבים, אבל יכאב לנו יותר אם הממשלה תמשיך לברוח מאחריותה לניהול המלחמה ואם נמשיך לתת לאירועים בשטח לנהל אותנו, כפי שקרה עד היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו