לניצחונו החד־משמעי של טראמפ - והרבה יותר מכך לדרך המדהימה שבה ניצח - יש משמעות גדולה לדמוקרטיה המערבית בכללותה. הכוונה כאן היא לדמוקרטיה הישנה, הקלאסית, של העם, הנשענת על ציבור הבוחרים האמיתי. זו הדמוקרטיה המעצבנת של פעם, שבניסיון להקטינה החלו לכנות אותה אצלנו "פורמלית", כאילו יש איזו דמוקרטיה נעלה וטובה ממנה, "המהותית".

טראמפ ניצח כמעט בכל המדינות המתוארות כמתנדנדות - מהלך חשוב כשלעצמו מבחינה סמלית ומעשית - אבל חשוב לא פחות גם לבחון מה קרה במדינות שבהן ניצחה קמלה האריס, שנחשבות מדינות בטוחות עבור המפלגה הדמוקרטית. כמעט בכולן התרחשה תזוזה ברורה ימינה, לרפובליקנים. הרי במדינות מסוימות, למשל בניו יורק, תומכי טראמפ ידעו בוודאות גמורה שהצבעתם לא באמת יכולה לשנות את התמונה, אבל הם הגיעו כי היה להם חשוב להיות חלק מאותה התזוזה הכללית והגורפת בכיוון של טראמפ.

טראמפ ניצח כמעט בכל המדינות המתוארות כמתנדנדות - מהלך חשוב כשלעצמו מבחינה סמלית ומעשית

יש משהו בניצחון הזה שמחזיר אותנו לעקרון היסוד של ריבונות העם, המתבטא בקיום בחירות אחת לזמן קצוב. בסופם של הדברים, ולמרות הפגמים והחסרונות הידועים, ההתבססות על חוכמת ההמון היא העומדת ביסודו של עקרון ריבונות העם, והיא התשתית לכל דמוקרטיה.

העם הזה צפה והקשיב לרוב הגדול של אמצעי התקשורת, שממש בכוח ניסו למכור לו שביידן חד וצלול ויכול להמשיך עוד ארבע שנים בלי שום בעיה - ואז, בתוך דקות בודדות, אפילו לא יום שלם, אותם אנשים התהפכו עליו ופעלו להדחתו המיידית, רק כי לא יכלו להסתיר עוד את השקר לאחר הכישלון שלו בעימות מול טראמפ. ובמערכת הבחירות הם ניסו לשכנע שמועמדת חסרת ידע והבנה בסיסיים במדיניות חוץ, שכשלה לחלוטין בתחום של שמירת גבול ארה"ב וההגירה, היא המועמדת האולטימטיבית. הם פטרו אותה מראיונות וערכו לה ראיונות מלטפים וקלים, ושגם בהם היא נכשלה - הם אפילו הסכימו לבשל את הראיון.

הדמיון לישראל ניכר לעין. לא רק שגם אצלנו זה כך, אלא שהמצב אצלנו הרבה יותר גרוע. אצלנו לא מדובר רק באולפנים ובאמצעי התקשורת המוכרים והידועים, אלא התופעה מתפרסת ומתרחבת לתשלובת אדירה של תקשורת, אקדמיה, כלכלה, מינהל ציבורי, ארגוני "זכויות" לגווניהם, ממסד ביטחוני ומערכות אכיפה ומשפט. כל הגורמים האלה אולי לא מתואמים רשמית, אבל מי צריך תיאום. כולם מבינים לבד מה צריך לעשות לנוכח - לדוגמה, פיטורי שר הביטחון גלנט.

הנה, למשל, אירוע מהאקדמיה שכל אחד בוודאי יכול לזהות כמותו במגוון מוקדים אחרים. "האירועים הקשים המתרחשים במדינה מעוררים דאגה עמוקה וחשש לשלום הדמוקרטיה", מקוננת דקאנית הפקולטה בתל אביב, אז תתחשבו בסטודנטים המשתתפים בפעילויות. בלי ציניות, איני חושב שהיא מתואמת עם נשיא האוניברסיטה שלה. במכתב לחברי הסגל הוא "חושב שאנחנו נמצאים בצומת דרכים שעלול להיות הרה־אסון". לאחר ניתוח פוליטי של המצב, הוא מסביר שבעיניו זה "חמור במיוחד שפיטוריו של השר גלנט מקרבים אותנו לשלטון דיקטטורי יותר מאי־פעם".

ואז מגיעה התנועה לאיכות השלטון, העותרת הסדרתית הטוענת לחוסר סבירות קיצוני בפיטוריו של גלנט. אבישי גרינצייג הזכיר לנו שב־2015, אותה עותרת דרשה לפטר את גלנט מתפקידו כשר הבינוי בטענה שמינויו סובל מחוסר סבירות קיצוני. לכן, מובן מדוע שרלטני משפט יכולים לומר, באותו משפט עצמו, שהן פיטורי גלנט והן השארת בן גביר בתפקידו סובלים מחוסר סבירות קיצוני.

מי שסובלות מחוסר איזון קיצוני הן מדינת ישראל ומערכותיה השונות, בעיקר כשמדובר במוקדי השפעה שונים הסובלים מחד־ממדיות ומחד־כיווניות מחשבתית במקום שבו נדרש פלורליזם מינימלי. משימתו של המחנה הלאומי היא החזרת האיזונים, שהופרו באופן קיצוני.

פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה