דברים שרואים מכאן

בעיניים ישראליות, הבחירות לנשיאות ארה"ב גורליות לא פחות מהבחירות לכנסת. ההתרגשות בשיאה. המועמדים מדברים בעיקר על סוגיות פנים (כלכלה, חינוך ובריאות), אך הבחירות לנשיאות תמיד היו "סיבה למסיבה" בישראל, המלווה בתחושת התרגשות ומתח.

בעיניים הישראליות - ובקרב חלקים בחברה האמריקנית (שרק הולכים ומצטמצמים) - אנחנו בבואה קטנה של "הדוד מאמריקה", אם תרצו "הכוכב ה-51" בדגל הפסים והכוכבים. נשיא אוהד בבית הלבן יכול לסייע מאוד ל"אחות הקטנה" במזרח התיכון.

אבל איך השכנים שלנו במזרח התיכון מסתכלים על אירוע הבחירות? מה אומרים על כך בסוריה ובמצרים, מה התחושות בסעודיה ובירדן? ומה חושבת הפזורה הערבית-מוסלמית בעולם?

באתרי העיתונות המובילים של העולם הערבי רוב השיח שגרתי. אם תכנסו ל-SANA, סוכנות הידיעות הערבית הסורית, אין בכלל אזכור לבחירות הקרובות. זה די מובן, משום שבשאר אל-אסד לא היה רוצה לתת לאזרחים שלו טעימה כלשהי מ"איך נראית דמוקרטיה". חלילה שלא ייכנסו לסורים רעיונות לראש.

באל-אהרם המצרי אמנם ישנו באנר גדול, המזמין את הקוראים לקבל סקירה מעמיקה על "מרוץ הבחירות לנשיאות אמריקה", אבל דווקא טורי הדעות משקפים בצורה נאמנה את הלך הרוח של המשטר המצרי, שכן העיתון (והאתר) הם של הממסד השלטוני.

מאמר מתון יחסית של אוסמה סראיה - "המתנה לנשיא האמריקני הבא" - מתאר חולשה "חסרת תקדים" של ממשל ביידן בזירה העולמית בכלל והמזרח-תיכונית בפרט. כך שאולי כניסה של נשיא חדש תיצור את השינוי המתבקש, היינו תעצור את המלחמה, את "התוקפנות הישראלית" ואת "האסון ההומניטרי" בעזה ובלבנון.

בטור אחר, והרבה יותר תוקפני, ניתן לקרוא על ההעדפה של ישראל לטראמפ, אף ש"אין הבדלים בינו לבין האריס", כפי שטוען עלי מחמוד. לדידו, "התוקפנות האכזרית של ישראל נתמכת על ידי נשק וציוד אמריקני", דבר אשר הופך את ארה"ב למעורבת ב"רצח העם" שמבצעת ישראל בעזה ובלבנון, ולתומכת ביישום "הפרויקט הקולוניאלי" הישראלי על חשבון הערבים והפלשתינים.

גם בירדן כותבי מאמרי הדעות לא שבעי רצון מסיכויי טראמפ להיבחר. חלקם נוקטים גישה אנטי-ציונית ומפריזים בכוחו של "הקול היהודי" להכריע את הכף בבחירות. כך, לדוגמה, כותב אסמאעיל אל-שריף ב"אל-דסתור" הירדני שאיפא"ק מממנת דמוקרטים ורפובליקנים גם יחד כדי להשיג, בסופו של דבר, את מימוש "האינטרסים של מדינת הנוכלים". טור דעה דומה על השפעת היהודים במסדרונות הממשל האמריקני לדורותיו אפשר למצוא ב"אל-קודס אל-ערבי".    

סיקור מאוזן יותר אפשר לקבל ב"אל-אתחאד" האמירותי (אבו דאבי) וב"אל-ערבייה" (שיושב בדובאי ונמצא בבעלות סעודית). שני האתרים מציגים את הבחירות בצורה מקצועית ומקיפה: קרבות אישיים בין טראמפ להאריס, האשמות הדדיות על רקע כישלונות פוליטיים ומקצועיים, צמצום הפערים בסקרים ומדינות המפתח המתנדנדות. מקום של כבוד נשמר לטענות בדבר זיופים, והחשש מהתקוממות של מפסידים מייד בתום הבחירות.

בניתוח מרתק מתייחסים לשינויים שעברה החברה האמריקנית בעשורים האחרונים, בזירת הפנים ובזירת החוץ, על שיעור התמיכה ברפובליקנים מצד אחד ובדמוקרטים מצד שני. אבל בניתוחים הללו לא מצפים הכותבים לשינוי משמעותי במדיניות כלפי המזה"ת או ישראל, ולא משנה מי יזכה בבחירות. אפילו המחנה הדמוקרטי מפולג בין תומכי ישראל למתנגדיה על רקע המלחמה בעזה.      

נראה כי התקשורת הערבית לא מצפה לתמורה גדולה בארה"ב. לא ביחס להתנהלות הגלובלית (המלחמה באוקראינה וההתמודדות מול סין ורוסיה), ובוודאי שלא ביחס לישראל, שכלפיה הדרישה היא למדיניות קשוחה הרבה יותר. בעיני הערבים, הבחירה בין טראמפ להאריס היא "בין הגרוע לגרוע יותר".