במשך חודשים שתקתי. בהתחלה, אחרי 7 באוקטובר, הייתי בטוחה שהחרדים ירוצו להתגייס בגלל הטראומה הקולקטיבית.
זה לא קרה, בטח לא במספרים משמעותיים. לאחר מכן קיוויתי שיהיו תהליכים, שנצליח לפרוץ את המחסום, שיהיה שינוי, גם אם איטי יותר. גם זה לא קרה. והאמת - נגמר האוויר.
חוק הגיוס, שכמעט עלה השבוע להצבעה, גמר לי את האוויר. אותו חוק גיוס מתועב, ללא כל שיניים לגיוס אמיתי של צעירים חרדים, לצד תמונות האבות הנופלים בחזית, פשוט גמרו לי את האוויר. "אנחנו לא מספיק אנשים", זעקה השבוע בדמעות רחל גולדברג, אלמנתו של הרב אבי ז"ל, "אנחנו חייבים שעם ישראל יהיה קיים".
היתה לי תקווה שהשינוי יגיע גם מהציבור החרדי, אבל התקווה הזאת מתמוססת לאיטה.
הייתי בטוחה שתהיה יד מושטת מצד מנהיגי הציבור החרדי, בואו נפתור את זה ביחד, אבל פשוט אין. היד הזו רק מנסה למצוא עוד קומבינה ועוד טריק כדי למזער את מספר החייבים בגיוס, כדי שהחוק יהיה ללא שיניים, כדי שיהיה בסדר. במקום להושיט יד לאחים בצרה הם עסוקים במזעור מספר המתגייסים הפוטנציאלי. אז די, בבקשה, די.
אנחנו זקוקים לאנשים כמו אוויר לנשימה.
כיום נלחמים בשדה הקרב חיילים צעירים שהתגייסו אחרי 7 באוקטובר לצד מילואימניקים שחצו את גיל הפטור מזמן. ואנחנו נמשיך לבוא ולשרת, נמשיך להילחם כי אין מי, נמשיך להחזיק מעמד בעורף, אבל לא נחיה לצד עוול.
לא נגייס אתכם בכוח, אני לא מאמינה שזה אפשרי, ולא נכניס המוני צעירים חרדים לבתי סוהר. אבל ההטבות וההנחות חייבות להסתיים. מפתח התגמולים במדינה חייב לתעדף משרתים ומשרתות, וחייב להיחתך ממי שלא.
"זה נראה לי ברור שמי שלא תורם לא צריך לקבל דברים", אמרה רחל גולדברג ודיברה את כולנו, "זה לא חינוכי, זה לא יהודי, זה לא מוסרי".
ייתכן שלצבא לא נוח לגייס עכשיו חרדים וייתכן שגם לחלק מהפוליטיקאים זה לא מתאים, והם מעדיפים לסחוט עוד ועוד את הלימון של המתגייסים. אבל הלימון הזה זועק: צריך עוד משרתים
מי שמשרת יקבל ויתוגמל, ללא תלות במצבו הכלכלי. גם אם הוא עשיר כקורח, הוא יתוגמל באופן אוטומטי. יש פה אמירה לאומית וערכית. מי שמשרת צריך לקבל הנחה במשפחתונים, ללא מבחן הכנסה, הנחה משמעותית בארנונה, הטבות בקבלה לשירות המדינה, הטבות בקרקע, במחיר למשתכן, במשכנתאות, והרשימה עוד ארוכה. ומי שלא ישרת? יישללו ממנו כל ההטבות הללו. לא יהיה מבחן הכנסה לצורך קבלת הנחה בארנונה או במעונות אם לא שירת. שירות צריך להיות תנאי סף. לא ייתכן שכספי המיסים של האלמנה גולדברג, אמא לשמונה ילדים, יממנו את המשפחתונים ואת הארנונה של מי שלא משרת. זה עיוות שהדעת אינה יכולה להכיל.
ועוד משהו. יש מי שאומר: הצבא לא רוצה את החרדים. ובכן, המדינאים שלנו צריכים להורות לצבא לרצות חרדים.
הצבא לא רצה לחקור ולגלות את הכור בסוריה, אבל יו"ר ועדת החוץ והביטחון דאז, יובל שטייניץ, הכריח אותו.
הצבא ניסה להתחמק מהתגייסות לסיוע אזרחי בקורונה, וראש הממשלה נתניהו כפה עליו. הצבא בשלבים מסוימים של המלחמה גם דחף להפסקת אש בעזה ובלבנון, אבל הצבא הוא לא גוף מתווה מדיניות. בשביל זה יש נבחרי ציבור. בשביל שגם בתחום הזה ינחו את הצבא להיערך ולהשקיע בדיוק בזה: בהוספת כוח אדם לשירות, באופן מותאם.
ייתכן שלצבא לא נוח לגייס עכשיו חרדים וייתכן שגם לחלק מהפוליטיקאים זה לא מתאים, והם מעדיפים לסחוט עוד ועוד את הלימון של המתגייסים. אבל הלימון הזה זועק: צריך עוד משרתים.
אנחנו גאים לשרת בצבא ומחנכים אין־קץ על אהבת המולדת והשירות, אבל הנטל כבד מאוד. זה ניכר בנפשות של הילדים שלנו.
נמשיך לבוא כל עוד צריך, אבל אתם, גם בצבא וגם בכנסת, עליכם להוכיח כיוון של גידול. ובעיקר תדעו: את העוול לא נוכל להכיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו