כשהכל נגמר לפני שהתחיל

עד לפני שנה זה היה סתם תאריך בלוח השנה, אבל משנה זו 7 באוקטובר הפך ליום זיכרון נוסף. עבור כולנו התאריך הזה מסמל אובדן בלתי נסבל. גם מי שאינו חלק ישיר ממשפחת השכול, מכיר מי שעולמו חרב עליו.

כל אחד ואחת מאיתנו נשברים למראה ההמונים הפורצים לשטח ישראל ואל מול סרטוני הזוועה, אבל יש כאלו שהמחיר שהם משלמים בכאב הוא יומיומי. ניתן למנות עימם את משפחות החללים והנרצחים, את משפחות החטופים, את המפונים ואת כל אלו שנחשפו ישירות או בעקיפין לאיום על חייהם.

אל מול עוצמת הכאב של כל אלו, אני מבקשת להאיר זרקור על מי שלא תמיד רואים, על אלה שאין להם הגדרה רשמית לכאורה - בנות הזוג ובני הזוג של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, שלא היו מאורסים או נשואים לאהוביהם.

מאז 7 באוקטובר נוספו למעגל השכול יותר מ־300 בנות זוג ובני זוג שכולים של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, שהיו האדם הקרוב ביותר לחייל לפני שנפל. הם חלקו יחד אהבה גדולה, סודות אינטימיים ותוכניות לעתיד. מותו של האהוב הוא שבר נוראי עבורם, כי הם לא רק איבדו את האדם הקרוב להם ביותר, אלא יחד איתו הם קוברים את החלומות לעתיד. שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו הדבר.

עד לפני 27 שנה, בנות זוג ובני הזוג שאינם נשואים לא נחשבו חלק ממעגל השכול. התפיסה הרווחת היתה שרק אלמנות ואלמנים זכאים לאמפתיה ולהכרה ציבורית באבל שלהם. הקמת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" - העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל - בשנת 1998, היתה נקודת שינוי ראשונה. העמותה הוקמה, בראש ובראשונה, במטרה לספק לבנות הזוג השכולות מענה טיפולי, כדי שיוכלו בבוא הזמן ללמוד לחיות לצד האבל, ולא בצילו.

בהמשך, בעקבות מחקרו של ד"ר אפרי בר נדב על חוויית האבל של נשים צעירות, התחדד הצורך בקבלת הכרה חברתית באובדן, כבסיס להתמודדות בריאה יותר. העובדה שמשרד הביטחון מכיר בעמותה כגוף יציג ותומך בה, וכמו כן שיתוף הפעולה עם אגף נפגעים ומשפחות בצה"ל, הם בבחינת צעד חשוב להכרה.

כעת, בימים שבהם אנו מציינים את יום השנה למלחמה, אני מבקשת להוסיף נדבך חשוב בהכרה הזו: הגיע הזמן להבין שהפצע שנפער בליבן ובליבם של בנות הזוג ובני הזוג השכולים לא נעלם כעבור שנה, וגם לא אחר כך.

הקמת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" - העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל - בשנת 1998, היתה נקודת שינוי ראשונה. העמותה הוקמה, בראש ובראשונה, במטרה לספק לבנות הזוג השכולות מענה טיפולי, כדי שיוכלו בבוא הזמן ללמוד לחיות לצד האבל, ולא בצילו

מדובר בפצע עמוק, שתמיד יותיר בהם צלקת כואבת. זוגיות חדשה, כשהיא מגיעה, מבטאת את הרצון להמשיך לחיות, אבל לעולם לא מבטלת את תחושת האובדן או את זכר האהוב שנהרג.

אנחנו בעמותת "הותיר אחריו חבר.ה" ממשיכות את המשימה הלאומית ומלוות את בנות הזוג ובני הזוג השכולים לאורך כל זמן שירצו ויצטרכו, ובשלבים שונים בחיים. הניסיון שלנו מראה כי השייכות לעמותה מאפשרת להן ולהם מרחב בטוח בסביבת אלו שמכירים בכאבם ומבינים אותם. כולי תקווה שיבוא יום וההכרה הזו, בכאב הייחודי של בנות הזוג ובני הזוג השכולים, תהיה מובנת מאליה גם לציבור הרחב.