ההפליה הישראלית: חמאס מול חיזבאללה

המוח לא יכול לנוח כשרואים את רצף הפעולות המרהיב נגד חיזבאללה בשבוע האחרון. נראה שאפילו התסריטאים בהוליווד צריכים לעדכן גרסה, אחרי שהמציאות עלתה על כל תסריט.

רצף הפעולות - החל ממבצע הביפרים הכפול, יום אחרי יום, דרך חיסול של חלק מצמרת חיזבאללה ושל כוח רדואן ביום שישי בביירות, ועד לתקיפות חיל האוויר בעוצמה מדויקת ובל תתואר - הצליח להחזיר לנו קצת את הצבע ללחיים. עוד נדע רגעים של שפל, נדע רגעים קשים, אבל תנו רגע לשמוח ולהתגאות. רצף הפעולות הללו הצליח להדהים לא רק את חיזבאללה, אלא גם את אזרחי ישראל, שהיו זקוקים נואשות לעוצמה ולתחבולות.

הכל היה שם מול העיניים שלנו - האימונים, ההפגנות על הגדר, ניצול הסיוע ההומניטרי, בלוני התבערה. הכל. אבל אנחנו לא רצינו אויבים. ואם ארגון או מדינה מסוימים הם לא אויב - למה לאסוף עליהם מודיעין יקר ערך?

אבל עוצמת ההחמצה מלווה את עוצמת התדהמה, כי כשרואים את הביצועים שלנו מול חיזבאללה - בולט עוד יותר המחדל מול חמאס. כמה היינו זקוקים לאותן עוצמה מודיעינית, יצירתיות ותחבולות גם מול עזה וחמאס. אבל זה לא היה שם. לא רק ב־7 באוקטובר עצמו, אלא גם אחריו. אחת מהסיבות לכך היא ששכחנו להגדיר את עזה ואת חמאס כאויב. לא שכחנו - פשוט לא רצינו. עשינו הכל כדי לא לראות בו אויב נאצי.

לפני כמה שנים, בנובמבר 2017, משה פייגלין הופיע בפאנל טלוויזיוני עם תא"ל (מיל') גיורא ענבר. פייגלין, קצין זוטר בצה"ל, שאל את ענבר, קצין בכיר בצה"ל, שאלה פשוטה: "מיהו האויב, המנהרה או חמאס?". ענבר גמגם, היסס, שוב גמגם, ולאחר חשיבה קצרה ענה בביטחון: "המנהרה". וזה הסיפור, חברים.

מדינת ישראל, בהכוונת הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר, לא רצתה להגדיר אויב. כי אויב זה לא כיף. אויב זה רק כשאין ברירה, ועדיף בכלל פרטנרים פרגמטים. בשנים האחרונות חמאס הפסיק להיות ה־אויב שלנו בעזה. סינוואר צויר כדמות פרגמטית, וחמאס צויר כפרטנר ריאלי שלא משתלם לו להיכנס לעימות מול ישראל, ושיש לו מה להפסיד - את הכסף הקטארי ואת כניסת הפועלים מעזה, לדוגמה.

בשנתיים האחרונות האויב היה בכלל הג'יהאד האסלאמי. במבצעים האחרונים, רגע לפני הקטסטרופה, מדינת ישראל וצה"ל ניסו בכל מאודם לייצר הפרדה מהותית ומבצעית בין חמאס לג'יהאד. בחלק מהמבצעים הבהירו לנו מעל לכל במה שאין למדינת ישראל כל כוונה לפגוע בחמאס, ושכל בנק המטרות הוא של הג'יהאד האסלאמי.

הכל היה שם מול העיניים שלנו - האימונים, ההפגנות על הגדר, ניצול הסיוע ההומניטרי, בלוני התבערה. הכל. אבל אנחנו לא רצינו אויבים. ואם ארגון או מדינה מסוימים הם לא אויב - למה לאסוף עליהם מודיעין יקר ערך? למה לבנות בנק מטרות רחב ומדויק? אז עושים, אבל בקטנה. לא באופן יסודי ומזהיר, כמו שאנחנו רואים מול חיזבאללה. השאלה שצריכה להישאל היא איפה נקודת העיוורון שלנו היום.

לדוגמה, ישות עוינת ומסוכנת שיושבת על כביש 6 ממש - הרשות הפלשתינית. האם יש בצה"ל מיפוי מסודר של האיומים מפני הרש"פ? האם מערכת הביטחון יודעת מהי פריסת אמצעי הלחימה שבידיה? האם בצה"ל הגדול יש מידע מסודר על האימונים שעוברים חיילי הרש"פ? האם יש תוכניות אופרטיביות לתסריט היפוך קנים? האם יש חדירה מודיעינית לשורות הרש"פ? או שאולי אנחנו בכלל רואים ברש"פ חצי־פרטנרית עם קריצה? למרות שיתוף הפעולה האינטרסנטי שקיים לעיתים, האם הבהירות המוסרית כלפי הרש"פ קיימת - או שאנחנו עדיין מאכילים את עצמנו אשליות?

מדינת ישראל הגדירה את חיזבאללה כאויב, והוא הפך לאויב שהרתיע אותנו עד שלא העזנו להזיז אוהל שהוא הציב בשטחנו בהר דב. היינו צריכים להגיע למצב מלחמתי של שנה כדי להפעיל את העוצמה הצבאית - אבל הכנו אותה במשך הרבה זמן, עם בהירות מוסרית ברורה לגבי מיהו האויב. הפחד להגדיר יריב ואויב, שנובע מהרצון שלנו לחיים נורמליים, לפעמים משיג בדיוק את ההפך. זהו עוד חלק מהקונספציה שצריך לתקן.