על מי מגן חוק מסורבות גט?

תיקון לחוק בתי דין רבניים, המוכר בציבור גם כ"חוק הסנקציות", שכן הוא מאפשר להטיל סנקציות על סרבני הגט, אושר בכנסת.

החוק מאפשר הטלת סנקציות נוספות על סרבני גט - כגון מניעת הקמה או חברות בתאגיד, הטלת קנסות או חיוב תשלומים קבועים כלפי מסורבת הגט, וסנקציות חברתיות.

אך לצערנו, יש בו פגיעה בהגנה שהיתה לנשים מסורבות גט בחוק הקודם ופתח לאיום חדש נגדן. לא פעם קשיים של מסורבת גט לא נובעים מהיעדר סנקציות, אלא מהמערכת שלא ממהרת להטיל את הסנקציות שיש בידה. אישה עשויה להמתין שנים עד שבכלל תוכר כמסורבת גט. לעיתים היא נאלצת להתמודד עם ניסיונות מרובים של בתי הדין לפתור את הסכסוך, תוך התעלמות ממשך הזמן שחולף.

מדובר בחוק שמצד אחד התועלת בו מוטלת בספק, ומצד שני יש בו מסר בעייתי של העדפת השוויון הפורמלי, תוך התעלמות מחוסר השוויון המשווע המובנה הקיים בדיני הגירושין בישראל ופגיעה בהגנה שהיתה על נשים מסורבות גט

דווקא עינוי הדין, שעומד בלב הליכי סרבנות גט, לא זכה להתייחסות בתיקון. חשוב מכך, בשם הרצון בשוויון פורמלי בוטל מנגנון הגנה על נשים שהיה בחוק הקודם. הניסיון לשדר שוויון מוחלט בין גברים לנשים בכל הקשור בסרבנות גט הגביר את הפער ואת האפליה הקיימים ממילא נגד נשים בדיני גירושין.

נזכיר, דיני הגירושין בישראל מבוססים על ההלכה והם בלתי שוויוניים. הראיה המובהקת לכך היא שהגבר הוא נותן הגט והאישה מקבלת גט. התלות של נשים בגברים לקבלת הגט יוצרת לעיתים ניצול המצב לרעה ועלולה להגיע לכדי סחטנות. כלומר, מקרים שבהם אישה נדרשת לוותר על זכויותיה כדי לקנות את הגט שלה. בסיטואציה כה לא שוויונית הצד המופלה משפטית, הנשים, חייב לקבל הגנה עודפת, הגנה שתהיה שם גם עבור נשים שאין להן יכולת כספית להגיש ערעור על החלטה לא מוצדקת, הגנה שמעצם קיומה תשפיע על דיינים לנהוג בזהירות עוד לפני מתן ההחלטה והקביעה אם מדובר במקרה של סרבנות גט.

הגנה זאת ניתנה כאשר החוק חוקק ב־1994, אז נקבע שהטלת סנקציות על נשים בגין סרבנות גט נזקקת לאישור מיוחד של נשיא בית הדין הרבני הגדול. עכשיו, בחוק החדש, ההגנה הזו נמחקה. בלעדיה, אישה שתסרב להיכנע לסחטנות עלולה להיחשב סרבנית גט ויוטלו עליה סנקציות חמורות. מידת הזהירות של הדיינים כלפי נשים תפחת מכיוון שלא קיים עליהם עוד הפיקוח של נשיא בית הדין הרבני הגדול.

במקום לבטל לחלוטין את מנגנון הביקורת שהיה בחוק, אפשר היה לבחון פתרונות אחרים שהוצעו. למשל, להשאיר את הצורך במתן אישור נשיא בית הדין הרבני הגדול להטלת סנקציות על נשים, אך להגדיר לשם כך פרק זמן של 14 יום. פתרון שכזה היה משאיר את ההגנה הנוספת הנחוצה לנשים תוך עיכוב מינימלי של זמן הדיון בתיק.

בסופו של דבר, מדובר בחוק שמצד אחד התועלת בו מוטלת בספק, ומצד שני יש בו מסר בעייתי של העדפת השוויון הפורמלי, תוך התעלמות מחוסר השוויון המשווע המובנה הקיים בדיני הגירושין בישראל ופגיעה בהגנה שהיתה על נשים מסורבות גט.

לא לחוק הזה חיכינו.