העולם כפי שהכרנו אותו במועצה האזורית אשכול השתנה לנצח. השמש עוד לא עלתה לחלוטין כשנשמעו האזעקות הראשונות, ואנחנו, תושבי קיבוץ צאלים, התכנסנו בבתים של חברים או משפחה בגלל העדר מיגון מתאים. הכאב והפחד ניבטו מכל פינה, אך לא הבנו את הטרגדיה המלאה שהתחוללה לנגד עינינו.
באמצעות קבוצות הווטסאפ הקהילתיות קיבלנו את הידיעות הראשונות על הנפגעים. חברים מהיישובים הסמוכים שלחו הודעות פרידה, והלב נקרע. בשעות הבוקר המוקדמות כבר נודע לי כי דוד שלי, יזהר פלד ז"ל, נרצח יחד עם אשתו ובנם בביתם שבכפר עזה. בהמשך היום התברר כי חבריי הטובים, דולב יהוד ז"ל ושגיא דקל חן, נעדרים.
הידיעות הגיעו, כל אחת קשה מקודמתה. חבר טוב ממושב ישע, יובל רביע, נעדר עם אחיו. עוד ועוד חברים לא ענו, והמצב הקשה לא אפשר תקשורת סדירה. הכאב והחרדה היו בלתי נסבלים.
בניסיון לשמור עליהם, אשתי וילדיי התפנו עצמאית למצפה רמון. הצטרפתי אליהם לאחר כמה ימים. בתחילה על חשבוננו, בהמשך נעזרנו בתרומות אוכל שהתקבלו, ואחר כך עברנו עם הקיבוץ כולו למלון בראשית.
השהות במלון, חמש נפשות בחדר של 20 מ"ר, היתה קשה. בהיעדר מתווה פיצוי אחר מהמדינה, לא היתה אפשרות אחרת. בתקופה זו חלה רגרסיה בתפקוד בננו, ונאלצנו להוציא כספים רבים לצורך שיקומו. ילדינו חוו התקפי כעס ובכי, שהיו ביטוי למציאות הקשה שנחשפו אליה, כאשר הורים של חבריהם לכיתה נשבו בידי חמאס.
פרנסתי נפגעה קשות. אני בעל חברת בנייה במועצה אזורית אשכול, ראיתי את כל הפרויקטים מוקפאים. חזרנו לקיבוץ בסיום מימון שהותנו על ידי הקיבוץ, אך אנו חיים באזור מלחמה, בתחושת איום קיומי ובכעס על המדינה שהפקירה אותנו לגורלנו.
ב־7 באוקטובר נחצה קו ה־7 ק"מ: 32 יישובים במועצה האזורית אשכול מצאו את עצמם בעין הסערה, כאשר חייהם של התושבים התהפכו על פיהם. תושבי הקיבוצים אורים, צאלים וגבולות, כמו יישובים נוספים, נאלצו להתפנות מבתיהם אך לא נכללו במתווה הפיצויים, שיוצר אי־שוויון ואפליה ברורה בין תושבי האזור, שמשלמים כולם מחיר כבד.
מועצה אזורית אשכול היא קטנה ומשפחתית. התושבים בה חיים זה עם זה, ויש הרבה זוגות מעורבים בין הקיבוצים. למשל: ירדן ביבס ושירי ביבס - ירדן מצאלים ושירי מניר עוז; דולב וסיגל יהוד - דולב מניר עוז וסיגל מגבולות; ולואיס הר, החטוף שחולץ במבצע ברפיח, חבר קיבוץ אורים, שחברתו מקיבוץ ניר יצחק ומשם נחטף. כל אחד ואחת מאיתנו מהווה חלק מרקמה אנושית אחת, שאין מי שידאג לה.
פרנסתי נפגעה קשות. אני בעל חברת בנייה במועצה אזורית אשכול, ראיתי את כל הפרויקטים מוקפאים. חזרנו לקיבוץ בסיום מימון שהותנו על ידי הקיבוץ, אך אנו חיים באזור מלחמה, בתחושת איום קיומי ובכעס על המדינה שהפקירה אותנו לגורלנו
חשוב מאוד לעתיד המועצה שהקיבוצים, הכוללים את רוב התושבים, יהיו חזקים ויוכלו לקדם את המועצה. התמיכה בקיבוצים אינה רק סיוע לתושבים, אלא גם השקעה בעתיד הקהילה. אם הקיבוצים יהיו חזקים ויתאוששו מהטרגדיה, הם יוכלו להמשיך לדאוג לעתיד התושבים.
אני חלק מקבוצת תושבים שמופלים בגלל 7 ק"מ, ועותרים לבג"ץ כדי לקבל זכויות המגיעות לנו כמפונים. אין אנו מבקשים יותר מאחרים, רק את המגיע לנו בזכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו