דילמת ברק חירם לא נסתיימה

איני מכיר את תת־אלוף ברק חירם. מעולם גם לא שוחחתי עליו עם איש. כל הידוע לי על אודותיו שאוב ממה שנכתב ונאמר עליו בתקשורת ובעיתונות.

לפני המלחמה נקבע כי הוא ימונה למפקד האוגדה בעזה, אך הוא טרם נכנס לתפקידו. ב־7 באוקטובר 2023 השחור הוא לא חיכה לפקודה, לא ביקש שיאמרו לו מה לעשות - אלא רץ קדימה אל גיא ההריגה והמוות, ארגן כוחות ונלחם ללא הרף. היו עוד רבים כמותו. גם היו רבים שלא נהגו כמותו, ונשארו בחפ"קים עם אספרסו ארוך עם סוכרזית.

באופן תיאורטי, מומלץ לדון בהנחה שלפיה חירם שגה וייצא נזוף ועצוב. אך האם בנסיבות אלה יש לשחררו מצה"ל? למנוע ממנו את המינוי? ואולי דווקא כדאי לשכנע את המשפחות האבלות כי למרות הכל, ראוי שהן יקבלו את חירם בסבר פנים יפות, אם כי בנסיבות כואבות?

בשעות הראשונות צה"ל היה מבולבל, נבוך, מוכה, נראה כאוסף של צוותי פיראטים או פרטיזנים. לא צבא של ממש. היו אירועים עצובים כה רבים, שעד היום הם ממלאים מדי ערב את ערוצי הטלוויזיה.

אחד מהם אירע לחירם: הוא ניצב מול בית בקיבוץ בארי שבו מחבלים החזיקו בבני ערובה, והתנהלו הן קרב והן משא ומתן, הכל וכלום גם יחד. בשלב מסוים הורה חירם לירות פגזי טנקים לעבר הבית. כל המחבלים נהרגו, וכך גם כל בני הערובה.

כעת מתקיים בירור - וכך אכן ראוי - אם הישראלים נהרגו מאש כוחותינו שנפתחה לפי פקודתו של חירם. כתוצאה מכך מעוכב מינויו של חירם למפקד האוגדה, שכן יש משפחות שכולות המתנגדות לראותו כמפקד האזור.

הדיון הוא בעצם על העיקרון, ולא רק על האירוע בבארי. צה"ל אימץ באורח חד־משמעי מדיניות האוסרת שימוש ב"נוהל חניבעל". בדרך כלל זה נכון, אך אני חולק על הטוטאליות.

יש הבדל גדול מאוד בין אירוע שבו מפקד האוגדה יושב בחדרו ומקבל מידע שלפיו חטוף עושה את דרכו לשכם במכונית של מחבלים, ויש דילמה אם לירות בה במאמץ לא לפגוע בו אך תוך סיכון חייו - לבין קבלת החלטה בנסיבות שהתקיימו ב־7 באוקטובר, כשהעולם בעוטף עזה היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום גם כשהשמש זרחה.

לפני הדיון, יש בעיה עקרונית: אם נניח שהחטוף הוא ראש הממשלה או ראש המוסד - האם גם אז לא להשתמש ב"נוהל חניבעל"? איני יודע מה קובע צה"ל. אך יודע גם יודע אני כי אילו היה הדבר תלוי בי - הייתי נותן פקודה לירות לעבר המכונית, לבל תגיע לפאתי שכם או לעמק שבין הר עיבל לבין הר גריזים.

בפועל, חייבים לברר את הגרסה שלפיה חירם הורה לירות לעבר הבניין בבארי לאחר שהמחבלים רצחו את כל הישראלים שהיו בו. אבל שוב, לצורך הדיון - נניח שעדיין לא. שהמחבלים רצחו אותם בקצב איטי, לצורכי מיקוח. מה היה קורה אילו חירם היה נמנע מפקודת הירי והישראלים היו נרצחים עד האחרון שבהם, ואז המחבלים היו יוצאים וידיהם מורמות? הרי היו באים אליו בטענות מדוע לפחות לא הרג את כל המחבלים, כי הרי ממילא היהודים כבר נרצחו.

אין תשובה ברורה וחד־משמעית. נרשמה תוצאת תיקו. הדיון טרם הגיע לתחנתו הסופית, וראוי למצותו.

באופן תיאורטי, מומלץ לדון בהנחה שלפיה חירם שגה וייצא נזוף ועצוב. אך האם בנסיבות אלה יש לשחררו מצה"ל? למנוע ממנו את המינוי? ואולי דווקא כדאי לשכנע את המשפחות האבלות כי למרות הכל, ראוי שהן יקבלו את חירם בסבר פנים יפות, אם כי בנסיבות כואבות?

כל מי שהשתתפו במלחמות ישראל יודעים כי משגים כאלה, ואולי אפילו יותר חמורים מהם, התרחשו במערכות שונות. היו גם פעולות נועזות שהיו יכולות להיחשב שימוש ב"נוהל חניבעל". למשל, אילו המחבלים באנטבה היו מסתתרים מאחורי גבם של החטופים - מה היו עושים טובי לוחמיו של הצבא? גם הם היו מפעילים את "נוהל חניבעל".

הצד האחר של האסון בבארי הוא איתות ללוחמים נועזים לא לעשות את מלאכתם. בטלה והסתגרות בחדר עורפי הן החלופה, והיא פגומה במהותה.