נקמה זו לא מילה גסה

השבוע האחרון שיקף פער רחב מאין כמוהו בין המסרים של תקשורת המיינסטרים בישראל לבין הדעות האמיתיות של ישראלים בשר ודם.

בשעה שהתקשורת ניסתה בכל כוחה לתעל את פרץ הרגשות סביב החזרות הגופות של שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד לעצב נוגה וחסר מעש, העם דרש לעשות בנאצים המאכלסים את עזה את מה שעשו ב־1945 בעלות הברית המנצחות בנאצים בגרמניה. העם דרש נקמה.

במשך שנים הציגו האליטות מטעם עצמן, שהשתלטו על השאלטרים של השיח בישראל, את מושג הנקמה כפסול וניסו, בשם תקינות פוליטית מזויפת, לצייר אותו כפרימיטיבי.

הן הצליחו באופן לא מבוטל, והצלחתן סללה, למשל, את הדרך לקלות המדהימה של שחרור מחבלים.

אם מבטלים את שיקול הנקמה, קל למכור לציבור את הרעיון האווילי של פתיחת דלתות בתי הסוהר בפני הגרועים שבאויבינו, שרצחו וטבחו ביהודים רק בשל היותם יהודים.

רעיון הנקמה הרי מחייב שחיות אדם, שידיהם מגואלות בדם אחינו ואחיותינו, לכל הפחות יירקבו בכלא בתנאי לחץ עד יומם האחרון - ועדיף שיוצאו להורג.

בעולם - כמה לא מפתיע - מושג הנקמה מעולם לא יצא לגמלאות. לכן לא תצליחו להסביר לאמריקני, לצרפתי, להודי, לרוסי או לסיני שהצדק אפשרי בלי שנבל יקבל כגמולו, כלומר ללא נקמה. זה בא לידי ביטוי גם במדיניות. אף אחת מן המדינות האלה (וגם אחרות) לא משחררת באופן סיטונאי רוצחים מתועבים שחפצים בהשמדתה - לא תמורת בני ערובה, לא תמורת פרסי נובל ולא תמורת "שלום".

באוטופיה אידילית בני אדם ינהגו כיאות רק בשל היותם יצורים מוסריים, ולא משום שיחששו שמעשה רע מצידם יגרור אחריו נקמה ותגמול. בעולם אמיתי, ובמיוחד במציאות הסובבת את ישראל, זה לא עובד ולא יכול לעבוד.

הגיעה העת להבין שאנחנו מוקפים ברוע טהור, בין שהוא לובש מדי חמאס ובין שהוא מתחפש ל"בלתי מעורבים", אך חוגג בחדווה קניבלית לנוכח ארונות הקבורה של ילדינו הרכים.

אם היד הנוקמת לא תמחק את מדינת חמאס בעזה, באמת ייפתחו שערי הגיהינום - והם ייפתחו עלינו. מול רוע ברברי רק נקמה מכאיבה כאן ועכשיו (וגם שוב ושוב, ככל שיידרש בעתיד) היא הנתיב היחיד שלנו אל המנוחה והנחלה.

באוטופיה אידילית בני אדם ינהגו כיאות רק בשל היותם יצורים מוסריים, ולא משום שיחששו שמעשה רע מצידם יגרור אחריו נקמה ותגמול

נקמת הרס והשפלה טוטאלית של גרמניה ב־1945 טלטלה את הגרמנים והוציאה אותם מאזור הנוחות החמים של הרוע. אין סיבה שזה לא יקרה גם לערבים, בתנאי שיידעו כי הנקמה בלתי נמנעת, ושהיא תמיד - אבל תמיד - תהיה פי עשרה יותר מכאיבה מן המכה שינחיתו עלינו.

בתודעה ההיסטורית של האומה הערבית חייב להיצרב הזיכרון שטבח 7 באוקטובר חזר אל מבצעיו העזתים כבומרנג עוצמתי, שאחריו שום דבר לא היה כקודם. זיכרון כזה יהפוך לגורם הרתעה מס' 1, לדבר היחיד שיכול להניא את האויב מן השאיפה לשחזר את המראות של 7 באוקטובר בגרסאות נוראיות עוד יותר.