או"ם־שמום, הדור הבא

בכל פעם שבה מתקיים דיון בסוגיה ישראלית בעצרת האו"ם או במועצת הביטחון, אנחנו מפטירים "או"ם־שמום" וממשיכים הלאה. סופגים את העלבון בראש מורם, בהנחה שאין לישראל הרבה מה לעשות.

מעטים יודעים שמטבע הלשון הבן־גוריוני נולד בכלל סביב דיון, איך לא, על עזה. בפברואר 1955, בסיוע של המודיעין המצרי, חדרה חוליית מחבלים מעזה לעומק ישראל ורצחה את היינריך לויליד ליד רחובות. הפיגוע זעזע את ישראל הצעירה, והוביל את צה"ל לבצע פעולת תגמול נחרצת בעזה (מבצע חץ שחור). עד מהרה שוגרו חיצי הביקורת הבינלאומיים לירושלים: בריטניה וארה"ב זעמו על המבצע הצבאי, ומועצת הביטחון של האו"ם העבירה החלטת גינוי נגד ישראל, לבקשת מצרים.

אבל שר הביטחון בן־גוריון לא התרגש. בשלהי מארס 1955 הוא דחף לכבוש את רצועת עזה, כדי לשים קץ לטרור היוצא ממנה בחסות המצרים. מתנגדיו, ובראשם רה"מ משה שרת, טענו שהוא דוחף את ישראל למלחמה כוללת נגד הערבים, ושצעדיו עלולים לעודד את האו"ם להשית על ישראל סנקציות כלכליות וצבאיות קשות. לולא האו"ם, הסבירו שרת ותומכיו, לא היתה קמה מדינת ישראל. "לא ולא", בן־גוריון התפוצץ מכעס, "רק העזת היהודים הקימה את המדינה, ולא החלטת או"ם־שמום." כמעט 70 שנה חלפו, ועזה והאו"ם לא השתנו.

עד כמה האו"ם מוטה נגד ישראל? בנובמבר 1975 התקבלה החלטה 3379, שלפיה הציונות היא "צורה של גזענות ואפליה גזעית" - אך ב־1991 ההחלטה הזו בוטלה, לכן נדבר סטטיסטיקה.

לפי האתר UN Watch, מאז 2015 זכתה ישראל ל־155 גינויים מהעצרת הכללית, ול־108 ממועצת האו"ם לזכויות אדם (UNHRC). אנחנו במקום הראשון, מובילים בבטחה את הטבלה. מה עם סוריה? לפי כמה הערכות, שם נהרגו יותר מ־500 אלף בני אדם, לרבות בנשק כימי שהופעל נגד אוכלוסייה אזרחית. ובכן, סוריה נמצאת הרבה מאחורינו, עם 11 החלטות מטעם העצרת הכללית ו־44 מטעם המועצה לזכויות אדם. איראן? צפון קוריאה? רוסיה? תימן? כולן הרחק מאחור.

בואו נודה באמת - אין לנו סיכוי. מתוך 193 המדינות שחברות בארגון הבינלאומי, יותר מ־100 הן מדינות מוסלמיות, עניות או לא דמוקרטיות. אם מדינות ערב העשירות רוצות להעביר החלטה כלשהי נגד ישראל - מאוד קל להן לגייס תמיכה תוך הבטחת תמריצים כלכליים למדינות העניות.

גם האנטישמיות הגוברת תופסת מקום מרכזי במסדרונותיו של האו"ם. התעמולה האנטי־יהודית והאנטי־ציונית מקודמת כבר שנים, גם באמצעות הכלים הדיפלומטיים בארגון. במשך 80 השנים האחרונות חווה העולם המערבי גלי הגירה - מאות אלפי מוסלמים מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון ומאסיה מובילים לשינוי דמוגרפי בארצות מגוריהם החדשות, ומשנים את היחס של הממשלים שם לישראל. כלומר, הרחוב והקמפוסים משפיעים על הפוליטיקאים, ואלה שמחפשים להיאחז בשלטון, כמו בספרד, יעשו הכל כדי לשרוד.

החלטת האו"ם להכניס את ישראל ל"רשימה השחורה" של מדינות וארגונים הפוגעים בילדים באזורי סכסוך, היא עוד ביטוי לשנאה ולהטיה נגד ישראל, בעוד מדינות כמו סוריה ואיראן זוכות למקום של כבוד בוועדות לזכויות אדם, לקידום החינוך, המדע והתרבות בעולם. לכן, באין יכולת ממשית להשפיע במסגרת מוסדות האו"ם על מצבנו הדיפלומטי הכללי - הגיע הזמן לומר שלום לאו"ם.

מתוך 193 המדינות שחברות בארגון הבינלאומי, יותר מ־100 הן מדינות מוסלמיות, עניות או לא דמוקרטיות. אם מדינות ערב העשירות רוצות להעביר החלטה כלשהי נגד ישראל - מאוד קל להן לגייס תמיכה תוך הבטחת תמריצים כלכליים למדינות העניות

בעידן הכפר הגלובלי אפשר לקיים קשרים דיפלומטיים גם בלי לבקר במטה האו"ם. היכולת להסביר ולהשפיע נמצאת בידי כל אדם עם סמארטפון. מוטב להשקיע בהסברה נכונה מאשר בהתגוששות חסרת תוחלת.

"עלינו להיגמל מהאשליה האווילית המחוסרת כל שחר ונטולת כל יסוד - שלפיה יש מחוץ למדינת ישראל כוח ורצון בעולם שישמור על חיי אזרחינו", הסביר בן־גוריון במאמרו "האו"ם וביטחוננו" (1954). "כושר התגוננותנו הוא ביטחוננו היחיד".