תופעה ושמה מחאה כרונית

"זו לא מחלוקת בין ביידן לנתניהו, זו מחלוקת בין ביידן לציבור הישראלי". כך אמר בשבוע שעבר אלן דרשוביץ, משפטן בכיר ומומחה למשפט חוקתי ולדין הפלילי האמריקני.

חוסר הנחת ניכר על פניהם של המראיינים בערוץ 12. מי שדברי הביקורת שלו על הממשלה צוטטו אינספור פעמים בזמן הרפורמה המשפטית כבר לא מספק את הסחורה. הפעם דרשוביץ הלך רחוק מדי, וצידד בעמדת נתניהו בעימות עם ביידן ביחס להצבעה האמריקנית באו"ם. "ביידן פנה נגד ישראל", הדגיש, "לא נגד נתניהו - נגד ישראל". מאז נעלמו עקבותיו. העמדה שהשמיע נדחקה אף היא לשולי השיח, ועיתונאים רבים בישראל אימצו באופן מלא את עמדתו של ממשל ביידן.

המחלוקת אכן אינה אישית. כפי שטען דרשוביץ, הציבור הישראלי מפולג לגבי נתניהו, אבל לא לגבי סוגיות כמו הכניסה לרפיח, החזרת החטופים והכרעת חמאס. אלא שלאמריקה יש עניינים אחרים על הפרק. מועד הבחירות מתקרב, ומאיץ בביידן לקצר תהליכים ולנעול עניינים במזרח התיכון - במיוחד כשפלשתין הפכה לנושא המרכזי.
לישראל קשה לראות איך מגיעים כרגע להסדר מדיני. אזרחיה עדיין נמצאים בידיים פלשתיניות, עשרות מטרים מתחת לאדמה, סובלים מהתעללות וחשופים לסכנת מוות יומיומית. חמאס שוב סירב להצעה אמריקנית לעסקת חטופים. במקביל, הוא בירך על ההחלטה לא להטיל וטו על דרישת האו"ם מישראל להפסקת אש.

אגב, גם בעסקה הקודמת חמאס הפר את התנאים, והפסיק לשחרר נשים וילדים. אבל בשיח התקשורתי שלט כבר מראשית הדרך נרטיב ה"עכשיו" (שהחליף את "בושה" המיתולוגי). ההאשמה המובלעת שנתניהו לא מעוניין בעסקה תמיד היתה שם, אבל אתמול הפכה לכתב אישום: כמה ממשפחות החטופים האשימו אותו אישית בטרפוד המו"מ, ודרשו בחירות עכשיו.

ההפגנה במוצאי השבת, שבה רוב משפחות החטופים לא לקחו חלק, מוסגרה בתקשורת כ"הפגנת משפחות החטופים", וסוקרה בהרחבה גם ברשתות הטלוויזיה הערביות. לא קשה לראות שלחץ על הממשלה וקריאה לבחירות עכשיו מחלישים את עמדתנו מול חמאס ומזיקים לקידום עסקה. יותר מזה, ניצחון בסביבת המזרח התיכון הוא הכרחי עבור מדינת ישראל. זאת לא גחמה אישית - זה הכרח קיומי.

אלא שהתקשורת בישראל כבר מזמן לא עוסקת בדיווח אמין ואחראי לציבור. בשם האינטרס הפוליטי הצר, התקשורת, וגם בכירי המערכות בישראל (הביטחון, המשפט, האקדמיה וכו') לשעבר ובהווה, מתעלמים מהאינטרס הלאומי ומיישרים קו עם האגפים הפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית.

התקשורת בישראל היתה אקטיבית במאמציה להחריש קולות מסוימים הנשמעים בציבור, באופן שיתאים למהלכים האמריקניים וליעד של הפלת נתניהו. אינטרסים מקומיים נבחשו לתוך עיסת האינטרסים הזרים, והציבור בישראל נעלם, כאילו לא היו בו מעולם קולות שהתקשו עם מחיר העסקה, וגם תפיסות עולם והשקפות שונות. כאילו אין ציבור רחב שבחר בממשלה הזאת. אלה הם גם המסרים שנקלטו בממשל האמריקני. הציבור הישראלי, כמו הפלשתינים, לא בשל לבחור בעצמו את בחירותיו או את נציגיו, וגם לשאת באחריות על הבחירות שלו, לטוב ולרע.

המחלוקת אכן אינה אישית. כפי שטען דרשוביץ, הציבור הישראלי מפולג לגבי נתניהו, אבל לא לגבי סוגיות כמו הכניסה לרפיח, החזרת החטופים והכרעת חמאס. אלא שלאמריקה יש עניינים אחרים על הפרק

נציגי הציבור מוצגים כאבן נגף בהתקדמות לעבר הסדר מדיני. מפלגות פריימריז המחויבות לציבור בוחריהן אינן רצויות באופן מיוחד מצד האמריקנים ומצד בכירי הממסד הישראלי. אבל נציגי הציבור, כשמם כן הם - נציגים של הציבור. בכל סוג של דמוקרטיה, תפקידם הוא לבקר את המערכת, להעיר הערות, לחשוף מחדלים ולתקן ליקויים.

לכן, השאלות של השרה מירי רגב לרמטכ"ל בדיונים סגורים לא מהוות מתקפה. סירוב הצבא לתת להורי החיילות והחיילים לשמוע את הרגעים האחרונים שלהם בקשר - הוא לא הגיוני. זה גם לא הגיוני שהצבא מאותרג כאילו הוא לא חייב לציבור דין וחשבון. כנראה הוא באמת לא חייב - הרצי הלוי נותן את הדין וחשבון שלו לממשל ביידן, וממש לא לנו.