כידוע לכל קוראי "ישראל היום", מקודמת בימים אלה הצעת חוק אווילית במטרה להגביל עיתון זה ולפגוע בו. כולנו יודעים שמאחורי הצעת החוק עומדים אינטרסים כלכליים ברורים של טייקוני תקשורת - בעיקר קבוצת "ידיעות אחרונות", אך לא רק.
יש דרכים שונות להתנגד לחוק. אפשר לציין את הצביעות של אנשים שמחזיקים באמצעי התקשורת הגדולים והנפוצים ביותר בישראל, ושרואים את המעמד העסקי שלהם מתערער כתוצאה מתפוצתו של "ישראל היום". אפשר להוסיף שיש לא מעט פוליטיקאים שקשורים לקבוצת "ידיעות אחרונות" בקשרים מסוגים שונים, ומשרתים את האינטרסים שלה. ואפשר גם להגיד שבמדינה חופשית ודמוקרטית, אסור להגביל את חופש הביטוי של האנשים. קל וחומר שחופש העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, חייב להיות קדוש ומוגן מפני התערבות הפוליטיקאים.
כל אלה טיעונים נכונים וקבילים, אך להם צריך להוסיף טיעון מרכזי, שלא נשמע מספיק - והוא ההסתכלות על יוזמת החקיקה הזאת כחלק מהלך הרוח הפופוליסטי שנושב בארץ ובעולם בשנים האחרונות, סביב ההתערבות של המדינה בכלכלה ובחברה.
להבדיל מן הפופוליזם הזול הזה, הגישה הליברלית הקלאסית דוגלת באופן עקרוני בכך שאין למדינה זכות להתערב בקשרים רצוניים בין אנשים, כל עוד לא מתקיימת פגיעה בצד ג'. קוראים לזה "עקרון אי התוקפנות". תפקיד "מדינת שומר הלילה" מסתכם בשמירת הביטחון האישי והלאומי שלנו מפני אויבים מבחוץ - תפקיד הצבא - ומפני אויבים מבפנים - תפקיד המשטרה. נוסף על כך, ועל מנת למנוע חברה המבוססת על "כל דאלים גבר", המדינה צריכה לקיים מערכת משפט יעילה וטובה שתפקידה העיקרי, מלבד ענישת עבריינים שפגעו בגופם או ברכושם של אחרים, הוא קיום חוזים שאנשים חתמו עליהם באופן חופשי.
אינטרסים זרים
על תפקידים אלה אפשר להוסיף תחומים מסוימים שבהם יש אולי יתרון מסוים למדינה, דוגמת תשתיות; וקיום של מערכת תמיכה פיננסית מינימלית בחסרי ישע מוחלטים בנושאים בסיסיים, דוגמת חינוך ובריאות, אף שהנושא שנוי במחלוקת ותמיכה מעין זו אינה בהכרח יעילה.
מכל מקום, זה הכל. במדינה חופשית אמיתית, אין לתת לגיטימציה להתערבות המדינה מעבר לזה. המדינה לא צריכה להכתיב לנו מה ואיך לאכול, לעבוד, לקרוא, ללמוד או להתנהג. היא לא צריכה להתערב בכל צעד ושעל עם רגולציה ותקנות שמכתיבות לנו מה לעשות.
כמובן, יש לתפיסה הליברלית השלכות רחבות מאוד על כל המשק. במשק חופשי, למשל, חוקי העבודה מצטמצמים למינימום, כמו בהונג קונג ובסינגפור. לא במקרה שיעור האבטלה בהן נמצא מתחת ל־2%, והן ממוקמות בין המקומות העשירים בעולם.
במשק חופשי, הרגולציה באופן כללי נמוכה ולא מכתיבה לעסקים מה לעשות, מה למכור, למי ואיך. כל אלו החלטות שמתקבלות באופן חופשי על ידי אנשים בוגרים, כל אחד לפי רצונו וטעמו. זה ליברליזם, וכך רצוי וצריך להיות.
האלטרנטיבה לליברליזם, וזה מה שיש בישראל, היא מתן הצדקה ולגיטימציה לכוח הפוליטי להתערב בחיי האנשים והעסקים. לכן אין להתפלא שהכוח הזה ינוצל לרעה על ידי קשרי הון־שלטון רקובים, לטובת קידום אינטרסים זרים כאלה ואחרים בתחומים שונים.
התשובה של כל שוחרי החירות לאיוולת הנוראית שמייצג "חוק ישראל היום" צריכה להיות עקרונית ובלתי מתפשרת: אסור לפגוע בחופש העיסוק של אף אחד. זה טיעון נכון, צודק, מוסרי והוגן, וזו הדרך לשכנע ולהימנע מחוקים אנטי־דמוקרטיים דוגמת "חוק ישראל היום".
הכותב הוא ממייסדי התנועה הליברלית החדשה