הכרתי את תנחום בפעם הראשונה במכביה השביעית ב־1965. אני הגעתי אחרי מחנה עם בולטימור מהאן.בי.אי. כששיחקנו נגד ישראל בגמר אמנם ניצחנו, אבל היתה לנו הפתעה מהצד השני: שחקן ברמה בינלאומית בשם תנחום כהן־מינץ.
כשבאתי למכבי ת"א ב־1966 היא תמיד היתה מודחת כבר בשלב הראשון בגביע אירופה. היה לי חוש שעם אחד כמו כהן־מינץ נוכל לעשות את זה. עד שהגעתי, המשחק היה בנוי עליו - הרי מדובר בשחקן הישראלי הראשון ששיחק בנבחרת אירופה. הוא הסכים לשנות ולהתאים את עצמו לסגנון חדש. עד אז מכבי שיחקה איטי יותר. בשנה הזו עברנו לשחק מהר, ואז נולד הסמל המסחרי של מכבי - ההתקפה המתפרצת.
הוא הסכים לוותר על האגו ולהתרכז בהגנה וריבאונד. צריך להבין שהשליטה שלו מתחת לסלים והיכולת שלו למסור במהירות היו המפתח למתפרצת שלנו. זה נדיר ששחקן, שהיה הכוכב של הקבוצה, מסכים להשתנות בשביל איזה בחור שרק הגיע מארה"ב.
באותה עונה הפתענו את כל אירופה והגענו עד גמר גביע המחזיקות. ההישג הזה היה עמוד התווך הראשון בהצלחות של מכבי ת"א. זו היתה עונה היסטורית, שעשתה מהפך, ול"תני" היה חלק גדול בזה. המשחק נגד בדאלונה עשה מהפך.
תנחום היה השחקן הישראלי הראשון שהגיע לרמות הגבוהות ביותר. הוא, ואחריו בועז ינאי, הם הסנטרים הכי גדולים שהיו לנו. הוא עשה את זה באולמות פתוחים, בלי טלוויזיה שדרכה יוכל ללמוד ולראות כדורסל ואחרי שהתחיל לשחק בגיל מאוחר. הוא למד מהר מאוד ובמקביל פיתח קריירה צבאית מפוארת.
תנחום היה צנוע, שקט, עם חיוך עדין. הוא היה אישיות. הוא היה כוכב שממש לא התנהג כמו כוכב. בלעדיו לא היינו מגיעים לאן שהגענו. אם היה היכל תהילה לכדורסל הישראלי, הוא הראשון שהיה צריך להיות בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו