סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציביליזציות", קבע ש"גבולות האסלאם מדממים", קרי מדינות מוסלמיות נוטות להיות במלחמה עם שכנותיהן הלא מוסלמיות. העולם המערבי, וישראל בתוכו, סובל אמנם מאוד מפיגועי טרור רצחניים, ויש אכן סכסוכים בגבולות האסלאם, כגון בקשמיר. אך אם נבחן לפי מספר ההרוגים, המלחמות הפנים־מוסלמיות רצחניות לאין שיעור. ב־50 השנים האחרונות מדובר בעשרות מיליוני הרוגים ופצועים, ובעשרות מיליוני אנשים המגורשים מבתיהם. מדובר במדינות שקרסו או שחוות מלחמות אזרחים עקובות מדם, כמו סוריה, עיראק, תימן, לוב וסודאן. מדובר גם בסכסוכים שבינתיים לא עברו לממד הצבאי, אך עלולים להידרדר, כמו בין קטאר לשכנותיה במפרץ.
גבולות האסלאם לא כל כך מדממים, העולם המוסלמי הוא שסובל מדימום פנימי חריף ביותר.
לאינטרסים גיאופוליטיים וכלכליים תפקיד לא מבוטל במלחמות אלה, אך אין בהם כדי להסביר את הזעזוע העמוק העובר על עשרות מדינות מוסלמיות. הוכחה לכך היא הטיעונים המושמעים בקרב כל אחד מהצדדים הנלחמים והקריאה החוזרת ונשנית בפי כל הלוחמים, "אללה אכבר", יהיו אלה סונים או שיעים, אנשי אל־קאעדה או חיזבאללה, חיילי עיראק או סוריה. כולם פועלים למען אללה.
וכולם מכנים את המוסלמי שנגדו הם נלחמים "כּאפִר", כלומר "כּופֵר", וכאן שורש הדימום.
הפוסקים המוסלמים המקלים מכנים "כופר" רק את מי שאינו מכיר באללה ובמוחמד, כגון עובד עבודה זרה הנשאר דבק בתפיסתו אף על פי שסיפרו לו את מופתיו של מייסד האסלאם, ודינו מוות. מסיבות שונות, נחסכו לרוב חייהם של היהודים, הנוצרים וקבוצות אחרות, אך בתנאי שיאבדו את אדמותיהם ואת זכויותיהם האזרחיות, ויקבלו על עצמם את חיי השִפלות של הד'ימי. הם גם קובעים שמוסלמי הכופר באללה או במוחמד כנביא האסלאם הוא כופר משומד ("כאפר מֻרְתָד"), ודינו מוות. יותר מ־80 אחוזים מתושבי מצרים וכ־2/3 מהפלשתינים סבורים שיש לממש את הוצאתם להורג של העוזבים את דת אללה.
פוסקים רבים הרחיבו את המושג כופר, וכינו כך את מי שאינו מאמין באסלאם כפי שהם מגדירים אותו. כך יש סונים הרואים את העלווים כמשומדים, ולכן מלחמתם במחנה אסד היא טיהור עולם האסלאם מכופרים מרושעים. כך המדינה האסלאמית מכנה "כופרים" את המשטרים המוסלמיים ואת חייליהם, את האחים המוסלמים ואת כלל השיעים.
וכמובן, גם הכוחות המוסלמיים הנלחמים הן באחים המוסלמים והן בדאעש מכנים אותם כופרים, שיש להילחם בהם עד חורמה. האביב הערבי הביא לצמיחת השורשים האלה לכדי מלחמות אחים עקובות מדם.
הכרעת המדינה האסלאמית לא תפתור בעיה יסודית זו. הסונים, עדיין הרוב בסוריה למרות הטיהור האתני ההמוני, ימשיכו לראות בשיעים ובעלווים כופרים משומדים בני מוות. האיראנים ימשיכו לראות באסלאם השיעי את האסלאם הנכון, שאותו יש להחיל על כל העולם. מדינות המפרץ ימשיכו להשקיע את מיטב כספם כדי להילחם בשיעים הכופרים.
עצוב, אך לא ברור מה עשוי להביא להפסקת הדימום הפנימי העמוק של עולם האסלאם ולרפורמה משמעותית, שתביא להסרת המושג "כופר" מהמילון המשפטי המוסלמי. בוודאי לא הכפירה בשורש הבעיה.
