כתבה חדשה

יגאל אלון ז"ל היה צריך לראות את הסרטון ששותף באתר "אבו עלי אקספרס", שבו נראים צעירים דרוזים מניפים את דגל ישראל בעיר הדרוזית א־סווידא. "אילו הייתי שר הביטחון או אולי הייתי רמטכ"ל או אולי אלוף פיקוד הצפון", אמר יגאל אלון בשיחות מוקלטות שהתפרסמו לאחר פטירתו, "היינו גומרים בסווידא... דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר־לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז... לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית" (אמיר אורן, "ושוב ויתרתי, אלא מה", הארץ, 27.7.2007).

אם היו מספרים לפני פחות משנה שבעיר הדרוזית א־סווידא שבדרום־מערב סוריה יונף דגל ישראל בידי צעירים דרוזים, מובן שלא היינו מאמינים. מדובר בעיר הדרוזית הגדולה בעולם. חשיבותה הסמלית והמעשית לדרוזים ניכרת בכך שבשנות ה־20 של המאה הקודמת המדינה שניסו להקים עבור הדרוזים כונתה בתחילה מדינת א־סווידא, ורק בשלב שני במאבק לעצמאות כונתה מדינת ג'בל דרוז. 

במשך עשרות שנים שמרו הדרוזים ברמת הגולן על זיקה לסוריה, במיוחד לאחיהם הדרוזים. סיפוח רמת הגולן לא רק לא עזר לתהליכי ההתקרבות לישראל, אלא גרר מחאה חריפה. לחשדם של הדרוזים ברמת הגולן בנוגע ליחסה האמיתי של ישראל לרמה היה בהחלט על מה להתבסס. שוב ושוב הם שמעו מפי חלק מהמנהיגים בישראל שאם ייווצרו התנאים המתאימים, חוק הגולן לא יעכב את ה"שלום" של המשיחיסטים החולמים על חומוס בדמשק. בהמשך הם שמעו כמו כולם על השיחות והמגעים לירידה מכל רמת הגולן. רק ההתעקשות של אסד האב לשכשך רגליו בכנרת הצילה אותנו מעוד נסיגה חסרת תוחלת.

על ישראל לנצל את תקופת ממשל טראמפ כדי לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, במיוחד מול השאיפות הניאו־עות'מאניות של טורקיה, ולא להרפות מהאסטרטגיה החדשה: תקיפה יזומה להשמדת נשק אסטרטגי למניעת איום עתידי, תפיסת שטח משמעותי שישמש חיץ ביטחוני מול אויב פוטנציאלי, ולבסוף גם פריסת חסות ביטחונית ואזרחית על אוכלוסיות אוהדות.

בחודשים האחרונים ישראל החלה סוף־סוף לנהל מדיניות של מעצמה אזורית במהלכים הקשורים קשר הדוק לדרוזים. בנאומו בטקס סיום קורס קצינים בשבוע שעבר הבהיר נתניהו כי "לא נאפשר לכוחות המשטר החדש להיכנס לשטח מדרום לדמשק. דורשים פירוז מלא של דרום סוריה". מדובר במדיניות הנוגעת לעצם הריבונות הסורית. בניגוד לעבר, שבו התאפיינה ישראל במגננה ובתגובתיות מידתית, עתה היא נראית יוזמת, קובעת, מכתיבה, מאיימת כאשר צריך, ומעל לכל מלווה את האיום ביוזמות מעשיות ברורות שיבהירו שלא מדובר רק בהצהרות. לאחרונה הונחה צה"ל להגן על הדרוזים בג'ראמנה, וזו כבר עיר הסמוכה מאוד לדמשק. במקביל, דווח כי בישראל החל בפועל פיילוט של מעבר דרוזים מסוריה לעבודה בישראל. מלבד המהלכים הצבאיים, כאן כבר מדובר במהלך אזרחי ובקשירת קשר עם הדרוזים המתגוררים בדרום סוריה ולאורך קו החיץ החדש ברמת הגולן.

עד למלחמת חרבות ברזל הידרדרה ישראל למדיניות של היגררות, תגובתיות ומידתיות נגד תוקפנות במקרה הטוב, והכלת אותה תוקפנות במקרה הגרוע הרבה יותר. אכן, יש להודות שעד לעליית ממשל טראמפ, מערכת הלחצים הבינלאומיים על ישראל היתה גדולה, והתנהלה כלפי ישראל מדיניות בינלאומית חריגה בתכניה העוינים ובדרישותיה לפי כל מדד אפשרי. ההיסטוריה תשפוט את המדיניות העוינת של ממשל ביידן במהלך המלחמה.

עתה על ישראל לנצל את תקופת ממשל טראמפ כדי לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, במיוחד מול השאיפות הניאו־עות'מאניות של טורקיה, ולא להרפות מהאסטרטגיה החדשה: תקיפה יזומה להשמדת נשק אסטרטגי למניעת איום עתידי, תפיסת שטח משמעותי שישמש חיץ ביטחוני מול אויב פוטנציאלי, ולבסוף גם פריסת חסות ביטחונית ואזרחית על אוכלוסיות אוהדות. לא ייתכן שמה שמותר לטורקיה ולאיראן התוקפניות לעשות במשך שנים, לא יזכה לתגובה ישראלית הולמת כדי להגן על ביטחונה.

בסוף התהליך, בכל הגזרות, צריך להיות ברור לכל השחקנים באזור שישראל היא מעצמה אזורית שלא כדאי להתגרות בה, ושהתגרות זו תביא לתגובה הולמת.