הר הבית: כשדת ופוליטיקה מתערבבים

שני המסגדים שעל הר הבית - כיפת הסלע (קובת א־סח'רה) ומסגד אל־אקצא נבנו בתחילת המאה השביעית, כשני דורות לאחר מות מוחמד נביא האסלאם (632). כמה שנים לאחר בנייתם הפכו מוקד לסכסוכים בכמה מישורים, כשהסכסוך הבולט ביותר הוא סביב השאלה אם נביא האסלאם אכן עלה מכאן השמימה. 

רוב חכמי הדת המוסלמים סברו שזו אגדה, בעוד "עמך" ראו בסיפור זה אמת לאמיתה. סוף דבר, גברה הדעה השנייה שעל פיה "אלמעראג' חק" (עליית הנביא השמימה) נכונה היא. במהלך הזמן נוספו אליה "עובדות" שכל מי שנכנס בשערי הר הבית "נחשף" אליהן: בין השאר, מדובר במשקע כף רגלו של הנביא (דעסה), כמה שערות שלו, פיסת בד שנותרה מגלימתו וכו'.

הדים לוויכוח זה אנו עדיין קוראים בתגובותיהם של כמה חכמי דת מוסלמים בכירים, למשל אחמד אבן תימיה מהמאה ה־14, שטען שסיפורו של ג'ובאל על שרידי משקע כף רגלו של מוחמד, שרידי גלימתו וכו' אינם אלא שקר. בדומה, טוען חכם דת אחר, עלי אלקארי (מהמאה ה־16), כי כל האלמנטים המיוחסים לנביא בהר הבית הם מעשי זיוף. סוף דבר, ההשקפה על עליית מוחמד השמימה (אלאסראא' ואלמעראג') הפכה להיות אבן יסוד באסלאם, ואולם בצד תפיסה דתית זו קיים גם אספקט פוליטי: הקשר שנוצר בין הר הבית לבין האסלאם יוצר קשר פוליטי באשר לזיקה שבין המוסלמים לבין ארץ הקודש. 

קשר זה שבין דת (הר הבית) לבין פוליטיקה הולך ומתלהט עם הזמן, לעיתים תוך "דילוג" על קשיים לא מעטים מצד העולם הערבי והאסלאמי. ירדן, למשל, המזדרזת לגנות את ישראל, אינה מוצאת צורך להסביר כיצד זה הוזנחה ירושלים ובתוכה הר הבית במשך 19 שנות שלטונה ביהודה ושומרון (1967-1948), איך "שכחה" שהיא, בהיותה שיעית, לא החשיבה את ירושלים כמרכז דתי, אלא קידמה ארבע ערים שונות (שתיים באיראן ושתיים בעיראק), אבל לא את ירושלים.

חאג' אמין אל־חוסייני, מופתי ירושלים, ניצל את ההזנחה בהר הבית ובירושלים על רקע היחס אליהם בתקופת המנדט ויצר אווירה של טרור כלפי יהודים וכלפי אנשי ההתיישבות החדשה. זהו למעשה אחד הביטויים הראשונים - ניגוח היהודים תוך שימוש בהסתה דתית נגדם, שהביאה למקרי רצח רבים בהנהגתו. התנועה האסלאמית, המצויה כיום מחוץ לחוק, רואה עצמה ממשיכה נאמנה של דרכו ושיטות פעילותו. בכמה מחקרים שביצעתי בסיוע תלמידי, נמצא מתאם מדהים של פעולות טרור אנטי־יהודיות לאחר פעילות מסגדית או בזיקה אליה.

נושא אחר שראוי להביא בחשבון כרוך בשנת 2018. עד כמה שייראה הדבר מוזר, התנועה האסלאמית מלכדה עצמה בהצהרה כתובה באחד מביטאוניה, שבה "ניבאה" שמדינת ישראל תפסיק להתקיים בשנה הנ"ל.

מאז פרסום הצהרה זו, שאיני זוכר במדויק את פרטיה, מדינת ישראל לא רק שאינה מגלה סימני חדלות אלא ממשיכה, תודה לאל, לפרוח ולשגשג בניגוד לאותן תחזיות אפוקליפטיות בחזונה של התנועה האסלאמית. לדעתי, אין זה מקרה ששלושת המחבלים יצאו מאום אל־פחם, "המרכז הרוחני" של התנועה האסלאמית.

הכותב הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת אריאל 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו