השבוע הצליח עו"ד מיכאל דבורין לעשות את הבלתי אפשרי, ולפקוח את עינו של בית המשפט לחתרנות השמאל כנגד הדמוקרטיה. מתברר שדווקא בזכות "תרמית הבוטים" הגדולה, נסחטה מבית המשפט הקביעה שתנועת "דרכנו", מיסודו של V15 וקול אחד, פועלת באופן לא חוקי.
השופט מלצר קבע ש"פעילותה של דרכנו נועדה להביא להחלפת הממשלה בישראל, על ידי הקמת ותיחזוק מאגר מידע של תומכים במטרותיה של דרכנו, פנייה לבוחרים, במישרין ובאמצעות מודעות פרסום והכל למטרת החלפת הממשלה הקיימת בבחירות".
החודש, למשל, יצאה "דרכנו" בקמפיין פרסום נרחב תחת הכותרת: "ממשלה קיצונית, סכנה לאומית. בוחרים רק במי שיחבר בינינו". איזו סיסמה נפלאה מצד להטוטני הנונסנס ואמני הפרדוקס: שום ממשלה אינה "קיצונית" במדינה שבה מתקיימות בחירות דמוקרטיות. מתוקף הגדרתה, הממשלה היא תוצר של רוב, ולכן היא המרכז של כלל אזרחי ישראל, והממוצע המשוקלל של הרעיונות.
"קיצוניות" היא ביטוי יחסי; כל ממשלה ישראלית היא "קיצונית" ביחס לעולם. רק מיעוט מאמין שישראל בכלל נחוצה לעולם, ולראייה, מרבית ההחלטות באו"ם. אך ב"דרכנו" מתעקשים לטעון שהממשלה היא "סכנה לאומית". כך יוצא שרוב העם מסוכן לעצמו וללאומו.
מפה נשאלת השאלה, מי הם ה"אנחנו" שהממשלה אמורה "לחבר בינינו"? ובכן, הם לא מרבית העם, תומכי הממשלה "הקיצונית". ניתן גם לנחש שמתנחלים הם לא חלק מ"אנחנו", ומן הסתם גם לא החרדים. אז עם מי בדיוק "דרכנו" רוצים שהממשלה ש"תחבר" אותם, עם מפלגות לאום פלשתיניות השוללות את זכותה של ישראל להתקיים?
מנקודת מבטנו, העולם עצמו קיצוני, משום שרוב העולם אדיש לגורלנו, ואף רוצה במפלתנו במקרים שכיחים. מבחינת אלו בינינו החפצים בחירות ובחיים, זו קיצוניות, למרות שמדובר בהלך רוח רווח. הקיצוניות בולטת גם ביחס לאחד משני הערכים האוניברסליים היחידים חוצי התרבות: הזכות לחיות. מנגד, היא מתנגשת עם הערך היותר אוניברסלי, מתמיד וחוצה התרבויות: מצוות שנאת היהודים.
"דרכנו" הובילה מסע פרסום נגד חוק הלאום, המאשרר מחדש ומקבע בחוק את העובדה שמדינת ישראל הוקמה כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי. למעט מי שבינתו נשטפה בסיסמאות דוגמת אלו שמפיצים גורמים כמו "דרכנו", רוב העם תומך בחוק הלאום; ודווקא אותם מסמנת "דרכנו" כ"קיצונים". אבל מה בעצם יכול להיות קיצוני יותר, מהדרישה לשינוי רדיקלי של ייעדה הבסיסי של ישראל?
בדבר אחד הם דווקא כן צודקים: אכן יש לבחור בממשלה המחברת בינינו, שהשכילה להבחין שמתקפות "אוניברסליות" מצד ארגונים כ"דרכנו" מחייבות חקיקה המאשרת מחדש את אחדותנו, מטרתנו וזהותנו. ואין להצביע למועמדים שבלא־דעת נישאו על גל ההטפשה האופנתי מטעמם של ארגונים רדיקליים החותרים תחת ההיגיון עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו