מו"מ ואלימות בעזה: הילכו שניים יחדיו?

אחת התהיות סביב העימות המתמשך בין ישראל לחמאס היא, האם אנו נלחמים או נושאים ונותנים? רבים תמהים כיצד אפשר לנהל משא ומתן לצד הפעלת כוח בין שני צדדים שאין ביניהם שום מכנה משותף. האם אין סתירה בין הפעלת אלימות לבין משא ומתן מדיני, בין הפעלת כוח צבאי לדיפלומטיה?

העובדות ברורות. שני הצדדים לעימות אינם מכירים האחד בזכות הקיום של האחר, ולכן לכאורה אינם מנהלים משא ומתן. כיום מתנהל משא ומתן דרך תיווך מצרי, ובעבר הועברו מסרים באמצעות שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב. בד בבד, משוגרים טילים ורקטות מעזה לעבר יישובי עוטף עזה ואף מעבר להם, וצה"ל מגיב בהתקפות אוויריות על מתקני חמאס והג'יהאד האסלאמי. מה הרציונל של ניהול משא ומתן לצד הפעלת כוח, ומה ההיגיון של שימוש באלימות, גרימת נזק ומצור, לצד הזרמת כספים וסחורות?

ניעזר בתובנה מתחום חוכמת האסטרטגיה: ההבחנה הקלאסית בין מלחמה לדיפלומטיה, שהיתה מקובלת מאז המלחמות הבין־מדינתיות של המאה ה־19, התערערה בעידן שלנו. את המשא ומתן הנוכחי אפשר לתאר כ"דיפלומטיה של אלימות", מונח שטבע תומס שלינג (זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2005 בשותפות עם ישראל אומן), כמעין פיתוח של הבחנתו הידועה של פון קלאוזביץ בין משא ומתן דיפלומטי למלחמה, שהיא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים. שלינג התכוון למלחמות המוגבלות של ארה"ב בקוריאה או בווייטנאם, אבל הגדרתו רלוונטית גם לעימותים מוגבלים דוגמת זה המתנהל בעוטף עזה. 

בתפיסה הישראלית הבסת חמאס איננה מטרה מדינית. מיגור חמאס או גירושו מעזה יובילו בהכרח להעברת השלטון לאבו־מאזן או לקבלת האחריות לניהול הרצועה בידי ישראל. האופציה הראשונה פירושה חיזוק פת"ח ובעקבותיה הגברת הלחץ הבינלאומי למדינה פלשתינית משני צידיה של ישראל. האפשרות השנייה היא לנהל את חייהם של מיליון וחצי פלשתינים על ידי צה"ל. שתי התוצאות מנוגדות לאינטרס הישראלי; חמאס מודע לכך, ולכן מעז ביתר שאת לאתגר את ירושלים. מאחר שמהותו הבסיסית היא המשך המאבק במדינה הציונית, אין הוא יכול לוותר על עימות אלים. כשהוא מאבד לגיטימציה בעזה ובמדינות ערב, כגון מצרים וערב הסעודית, ומנגד נלחץ על ידי המוקטעה ברמאללה שאינה מזרימה משאבים, חמאס מנסה לשרוד בזכות העימות. כשמיגור חמאס אינו מטרה מדינית, נאלצת גם ישראל לקיים עימות מוגבל. 

בעימות המוגבל הזה מתנהל שיח דיפלומטי תוך הפעלת אלימות, והידברות אלימה זו אינה נטולת כללים. למרות הכחשות הממשלה, נוכחנו לראות שבפועל, ירי טילים לעבר המרכז - תל אביב והשרון - גורר תגובות מאסיביות בהרבה מהתגובה לירי על יישובי העוטף. חמאס מבין את כללי המשחק: הוא לא הרחיב את הירי למרכז הארץ כדי שלא לאלץ את ישראל להגיב בצורה מאסיבית יותר. ואכן, בהפצצות חיל האוויר על מתקנים צבאיים ואזרחיים בעזה, צה"ל פעל בצורה כירורגית ונמנע מפגיעות רבות בנפש באמצעות מנגנון "הקש בגג", המזהיר מראש אזרחים לפני פגיעה אווירית במבנה. גם ההסכמות להפסקות אש הן חלק אינטגרלי מאותה טקטיקה של "משא ומתן אלים". 

האם אפשר לנהל משא ומתן אלים לאורך זמן? במבט לאחור, אפשר לומר שהמכניזם הזה נמשך למעשה כבר יותר מעשור. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007 ועד היום נערכו שלושה מבצעים רחבים של צה"ל ברצועה: עופרת יצוקה ב־2008, עמוד ענן בנובמבר 2012 וצוק איתן, שהחל ב־8 ביולי והסתיים ב־26 באוגוסט 2014. צה"ל אימץ את הכינוי "המלחמה שבין המלחמות" כדי לתאר את דפוס האלימות הזה, או "טקטיקה של גיזום דשא". כשאין בנמצא דרך לפתוח במשא ומתן מדיני או לצאת למלחמת הכרעה, החלופה היחידה היא ניהול משא ומתן אלים. 

פרופ' סנדלר הוא נשיא מכללת אמונה־אפרתה וחוקר במרכז בס"א באונ' בר־אילן

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו