האם יעלה על הדעת לפטר את היועץ המשפטי לממשלה על רקע חילוקי דעות עם ראש הממשלה? תלוי את מי שואלים. ביום חמישי האחרון, במסגרת מהלך רחב לריענון שורות הממשלה, פיטר ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, את מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה עד לאותו מועד, ג'פרי קוקס. כבר באותו היום מינה ג'ונסון תחתיו יועצת משפטית חדשה, חברת פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, בשם סואלה ברוורמן. ברוורמן ידועה בהתבטאויותיה נגד האקטיביזם השיפוטי שממנו סובל בית המשפט העליון בבריטניה לאחרונה. רק בשבוע שעבר אמרה ברוורמן כי "אם קבוצה קטנה של שופטים לא נבחרים שאינם חבים אחריות לציבור, ימשיכו לקבוע מדיניות ציבורית, בניגוד לעמדות של מקבלי ההחלטות הנבחרים, לא ניתן לכנות את הדמוקרטיה שלנו ייצוגית". בכך קיבלנו הצצה למדיניות שג'ונסון מתכוון לקדם בעניין מערכת המשפט.
אולם מעבר ל"פיקנטריה" הקשורה להתבטאויותיה של היועמ"ש החדשה, אני מבקש להפנות את תשומת הלב לעצם האירוע - פיטורין של יועץ משפטי לממשלה. ולא סתם פיטורין, אלא כך, בשיחת טלפון פשוטה, מהיום להיום. אפילו לא נדרשה סיבה מיוחדת. הסיבה שבגינה ג'ונסון פיטר את קוקס לא היתה התנהגות לא ראויה או כישלון מקצועי, אלא סתם חילוקי דעות פוליטיים. יתירה מכך, היועמ"ש החדשה מונתה לתפקיד מייד, בלי שום שיהוי, ועדות, המלצות או בירורים מייגעים. ראש הממשלה בחר בפשטות את מי שלדעתו מתאימה לתפקיד ולקידום המדיניות שאותה הוא מבקש לקדם. הסדרים אלה למינוי ופיטורין של היועמ"ש נובעים מהעובדה שבבריטניה ליועמ"ש מעמד כשל כל שר אחר בממשלה.
כל אלה נחשבים בישראל למדע בדיוני. בישראל, היועץ המשפטי לממשלה אינו שר. מאז שנת 2000, ממנה הממשלה את היועמ"ש בישראל לקדנציה של שש שנים, לפי המלצה של ועדת איתור בת חמישה חברים: שופט שהוא היו"ר שנבחר על ידי נשיאת בית המשפט העליון, נציג הממשלה, חבר כנסת נציג ועדת חוקה, חוק ומשפט, נציג לשכת עורכי הדין ונציג האקדמיה. כפי שניתן לראות, רוב חברי הוועדה אינם נשענים על בחירת הציבור, אולם בחירת יועמ"ש דורשת הסכמה של ארבעה מחברי הוועדה.
כמו כן, על מנת לפטר יועמ"ש, נדרשת המלצה של אותה ועדה לפיטורים כאלה. אמנם מבחינה פורמלית הממשלה מוסמכת לפטר יועמ"ש גם אם המלצת הוועדה היא שלא לפטרו, אולם לא קשה להבין כי פיטורי יועמ"ש כמעט בלתי אפשריים במסגרת ההסדר הקיים. למעשה, גם הליך המינוי וגם הליך הפיטורים בישראל הופקעו מידיהם של נבחרי הציבור והופקדו בידיהם של משפטנים.
נוסף על כך, סמכויותיו של היועמ"ש בישראל רחבות ומרחיקות לכת ביחס למקבילו הבריטי. נוסף על היותו ראש מערך התביעה, הוא מתיימר להורות לממשלה כיצד לפעול, באמצעות סמכותו המשפטית והמונופול על "הייעוץ", ומנסה למנוע משרי הממשלה ייצוג אותנטי בפני בית המשפט כאשר הוא מתנגד לעמדתם. בכך, למעשה, מושלם מעגל השליטה של הייעוץ המשפטי בגופים הנבחרים: ועדת האיתור בוחרת יועמ"ש שמתאים לעמדות רוב חבריה המשפטנים והשקפותיהם; היועמ"ש בתורו כופה על הממשלה את אותן עמדות והשקפות באמצעות סמכויותיו הרחבות בתחום הייעוץ והייצוג; והממשלה מנועה מלפטר אותו בלי לקבל את המלצת הוועדה.
בשנים האחרונות התקבעה תפיסה מסוימת בשיח הציבורי בישראל, בעיקר בקרב קהילת המשפטנים, שלפיה חוסר הכפיפות של היועמ"ש לממשלה חיוני לדמוקרטיה, וכי לא יעלה על הדעת לפטרו. יש שאף הפליגו וטענו כי מדובר בעיקרון "חוקתי". אולם אירוע פיטורי היועמ"ש בבריטניה, והקלות הפשוטה שבה הדבר נעשה, שופכים קצת אור על כמה המצב בישראל חריג, ועד כמה מוגזמים קולות אלה.
אם בריטניה - אחת הדמוקרטיות המובילות והמפוארות בעולם - מפקידה את סמכות המינוי והפיטורים של היועמ"ש בידי נבחרי הציבור בלבד, ככל שר בממשלה - הרי שהטענות בנוגע לצורך בניתוק הכפיפות של היועמ"ש לממשלה שאותה הוא משרת, דורשות מחשבה נוספת.
שמעון נטף הוא עורך דין במחלקה המשפטית בפורום קהלת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו